הלכות טומאת צרעת פרק ו

א) אלו מקומות באדם שאין מיטמאין בבהרת -- תוך העין, ותוך האוזן, ותוך החוטם, ותוך הפה, והקמטין שבבטן, והקמטין שבצוואר, ותחת הדד, ובית השחי, וכף הרגל, והציפורן, והראש והזקן שיש בהם שיער, והשחין והמכוה והמורדין.

ב) כל אלו המקומות -- אין מיטמאין בנגעים, ואין מצטרפין בנגעים, ולא הנגע פושה לתוכן, ואין מיטמאין משום מחיה, ואינן מעכבין את ההופך כולו לבן שנאמר "בעור בשרו" (ויקרא יג,ב); וכל אלו, אינו עור גלוי -- אלא מהן שאינו עור, ומהן שהוא עור והוא מכוסה ואינו גלוי. ואודם השפתיים נידון כבית הסתרים, ואינו מיטמא בנגעים.

ג) [ב] הראש והזקן שנשר כל שיערן, והשחין והמכוה שעלו צרבת -- מיטמאין בבהרת כמו שביארנו, ואינן מצטרפין זה עם זה, ואין נגע עור הבשר פושה לתוכן, ואין מיטמאין משום מחיה; אבל מעכבין את ההופך כולו לבן.

ד) [ג] בהרת הסמוכה לראש או לעין או לאוזן וכיוצא בהן, או לשחין או למכוה -- טהורה: שנאמר "וראה הכוהן את הנגע בעור הבשר" (ויקרא יג,ג) -- שיהיה כל שחוצה לנגע כעור הבשר, וראוי לפשיון.

ה) [ד] אלו בהרות טהורות -- גוי שהייתה בו בהרת, ונתגייר; הייתה בעובר, ונולד; בקמט, ונגלה; בראש ובזקן כשהיה בהן שיער, ונקרחו ונשר כל השיער ונתגלתה הבהרת; הייתה בשחין ובמכוה כשהן מורדין, והעלו צרבת: הרי אלו טהורות. וכן אם הייתה הבהרת בראש או בזקן קודם שיעלו שיער מעולם, והעלו שיער והלך השיער; או שהייתה הבהרת בעור, ונעשה מקומה שחין או מכוה, וחיו, והרי הן כעור הבשר: אף על פי שתחילתה וסופה טמא, הואיל והייתה טהורה בינתיים, הרי זו טהורה.

ו) נשתנו מראיהן -- בין שהעזו או שכהו, ייראה כתחילה. כיצד, גוי שהייתה בו בהרת כקרום ביצה, ולאחר שנתגייר נעשת כשלג, או שהייתה כשלג, ולאחר שנתגייר נעשת כקרום ביצה -- תיראה כתחילה. וכן בקטן שנולד, ובקמט שנגלה, ובראש ובזקן שנקרחו, ובשחין ובמכוה שחיו -- אם נשתנה מראה אותן הבהרות, ייראו כתחילה; ואם לא נשתנו, הרי הן טהורות.

ז) [ה] כל ספק נגעים, חוץ משני ספקות שמנינו כבר -- טהור, עד שלא נזקק לטומאה; אבל משנזקק לטומאה, ספקו טמא. כיצד, שניים שבאו אצל כוהן, בזה בהרת כגריס ובזה כסלע, והסגירן, ובסוף השבוע היה בזה כסלע ובזה כסלע, ואין ידוע באיזה מהם פשתה -- בין בשני אנשים, בין באיש אחד -- הרי זה טהור: שאף על פי שודאי פשה הנגע בזה, הואיל ואינו ידוע איזו היא הבהרת שפשתה, הרי זה טהור, עד שייוודע באיזה נגע טימאו.

ח) [ו] משנזקק לטומאה, ספקו טמא. כיצד, שניים שבאו אצל כוהן, בזה בהרת כגריס ובזה בהרת כסלע, והסגירן, ובסוף השבוע והרי בזה כסלע ועוד ובזה כסלע ועוד -- שניהם טמאין; חזרו שניהם להיות כסלע, שהרי הלך הפשיון מאחד מהן -- הואיל ואינו ידוע איזה הוא, שניהם טמאים עד שיחזרו שניהם להיות כגריס. וזה הוא שאמרו משנזקק לטומאה, ספקו טמא.

ט) וכן מי שהייתה בו בהרת, ובה שיער לבן שקדם את הבהרת, ושיער לבן שהפכתו הבהרת, ואינו ידוע זה שקדם מזה שנהפך -- אם מתוך הסגר נסתפק לו, הרי זה טהור; ואם אחר החלט, הרי זה טמא: אף על פי שהלך שיער אחד מהן, ואינו יודע איזה הלך -- אם השיער שהיה סימן טומאה, או השיער האחר.

י) [ז] מי שבא אצל כוהן, וראהו שצריך הסגר או שהוא פטור, ועד שלא הסגירו או עד שלא פטרו, נולדו לו סימני טומאה -- הרי זה יחליט; וכן אם ראהו שיש בו סימני טומאה, וקודם שיחליטו ויאמר לו טמא אתה, הלכו להם סימני טומאה -- אם היה בתחילה או בסוף שבוע ראשון, יסגיר; ואם היה בסוף שבוע שני או לאחר הפטור, יפטור אותו.