הלכות מעשה הקרבנות

הלכות מעשה הקרבנות. יש בכללן שלוש ועשרים מצוות -- עשר מצוות עשה, ושלוש עשרה מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לעשות העולה כמעשיה הכתובים על הסדר; (ב) שלא לאכול בשר עולה; (ג) סדר החטאת; (ד) שלא לאכול מבשר החטאת הפנימית; (ה) שלא יבדיל בחטאת העוף; (ו) סדר האשם; (ז) שיאכלו הכוהנים בשר קודשי קודשים; (ח) שלא יאכלום חוץ לעזרה; (ט) שלא יאכל זר מקודשי קודשים; (י) סדר השלמים; (יא) שלא לאכול בשר קודשים קלים קודם זריקת דמים; (יב) לעשות כל מנחה כסדר מעשיה הכתובים בתורה; (יג) שלא ישים שמן על מנחת חוטא; (יד) שלא ייתן עליה לבונה; (טו) שלא תיאכל מנחת כוהן; (טז) שלא תיאפה מנחת חמץ; (יז) שיאכלו הכוהנים שיירי מנחות; (יח) שיביא אדם כל נדריו ונדבותיו ברגל שפגע בו ראשון; (יט) שלא יאחר נדרו ונדבתו ושאר דברים שהוא חייב בהן; (כ) להקריב כל הקרבנות בבית הבחירה; (כא) להביא קודשי חוצה לארץ לבית הבחירה; (כב) שלא לשחוט קרבנות חוץ לעזרה; (כג) שלא להקריב קרבן חוץ לעזרה. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

---

הלכות מעשה הקרבנות פרק א

א) כל הקרבנות של מיני נפש חיה, באין מחמישה מינין בלבד -- מן הבקר, ומן הכבשים, ומן העיזים, ומן התורים, ומן בני היונה. [ב] וכל הקרבנות בין של ציבור בין של יחיד, ארבעה מינין -- עולה, וחטאת, ואשם, ושלמים. [ג] ועוד יש שם שלושה מיני קרבן יחיד -- והן הפסח, והבכור, והמעשר.

ב) [ד] כל קרבנות הציבור, הן עולה או חטאת. ואין בקרבנות הציבור שלמים, חוץ משני כבשים הבאים עם לחם התנופה בעצרת; והן הנקראין זבחי שלמי ציבור. ואין הציבור מקריבין אשם לעולם, ולא עוף.

ג) [ה] קרבנות הציבור -- הן שני תמידין של כל יום, ומוספי שבתות, וראשי חודשים, והמועדות, ושעיר חטאת של יום הכיפורים. וכן אם שגגו בית דין, והורו בעבודה זרה -- מביא כל שבט ושבט פר ושעיר, הפר עולה והשעיר חטאת; ואלו השעירים הן הנקראין שעירי עבודה זרה. ואם שגגו, והורו בשאר המצוות כמו שיתבאר -- מביאין פר לחטאת; והוא הנקרא פר העלם דבר של ציבור.

ד) [ו] קרבנות היחיד -- הן הבכור, והמעשר; והפסח, והחגיגה והיא שלמים, והראיה והיא עולות; וקרבן הגר, והוא עולה מן הבהמה, או שני בני יונה או שתי תורים ושניהן עולה, או שתי בהמות, אחת עולה ואחת שלמים; והנודר או המתנדב עולה או שלמים; ושלמים הבאין עם הלחם, הן הנקראין תודה.

ה) וכן קרבנות הנזיר, והם עולה וחטאת ושלמים; וקרבנות מצורע, והם חטאת ואשם ועולה; וקרבנות זבים ויולדות, והן חטאת ועולה; וקרבן השוגג במצות לא תעשה שיש בה כרת, והיא חטאת; ואם נסתפק לו אם עשה או לא עשה אותו החטא -- מביא אשם, והוא הנקרא אשם תלוי; ויש עבירות שמביא עליהן אשם, והוא הנקרא אשם ודאי.

ו) וכן איל העולה ופר החטאת, שמקריב כוהן גדול משלו ביום הכיפורים -- הרי הן קרבן יחיד; ופר זה, הוא הנקרא פר יום הכיפורים. וכל אלו הקרבנות -- מפורשין הן בתורה, וכל אחד מהן יתבארו דיניו במקומו.

ז) כל קרבנות היחיד -- חייב באחריותן, ובאחריות נסכיהן: חוץ מן הנדבה. וכל קרבנות הציבור -- אינן חייבין באחריותן, ולא באחריות נסכיהן; ואם קרב הזבח, חייבין באחריות נסכיהן. וכן קרבן יחיד שקבוע לו זמן -- הרי הוא כקרבן ציבור, ואינו חייב באחריותו.

ח) כל עולת בהמה, אינה באה אלא מן הזכרים בלבד; והיא באה מן הכבשים ומן העיזים ומן הבקר, בין גדולים בין קטנים, ומן התורים ובני יונה, ואחד בהן הזכר והנקבה.

ט) החטאת באה מחמשת המינים האלו -- מן הזכרים ומן הנקבות, מן הגדולים ומן הקטנים.

י) האשם אינו בא אלא מזכרי כבשים בלבד -- יש אשם בא מגדולי מין זה, ויש אשם בא מן הקטנים.

יא) השלמים באים מן הכבשים ומן העיזים ומן הבקר -- מזכרים ומנקבות, מגדולים ומקטנים; ואין העוף בא שלמים.

יב) הקטנים -- הם מבן שמונת ימים, עד שנה תמימה מיום ליום; אם נתעברה שנה, נתעברה לו. והגדולים -- בבקר, עד שלוש שנים שלמות מיום ליום; ובצאן, עד שתי שנים שלמות מיום ליום; יותר על זה -- הרי הוא זקן, ואין מקריבין אותו.

יג) [יב] אף על פי שכל הקרבנות כשרין מיום השמיני והלאה -- אין מקריבין לכתחילה, אלא מיום שלושים והלאה: חוץ מן הבכור, והפסח, והמעשר -- שאם רצה להקריבן בשמיני לכתחילה, מקריב.

יד) [יג] שעות מונין לקודשים; ואם הוסיפו שעה אחת, או פחתו שעה אחת -- פסולין. כיצד, קרבן שמצותו להיות בן שנה -- אם הוסיף על השנה שעה אחת, נפסל; אפילו היה בן שנה בשעת שחיטה, והוסיף על השנה בשעת זריקה -- נפסל: עד שיהיה בן שנה, בשעת זריקה. וכן בכל הזבחים.

טו) [יד] כל מקום שנאמר בתורה כבש או כשבה או כבשים, הרי אלו בני שנה. וכל מקום שנאמר איל או אילים, הם הזכרים בני שנתיים. ומאימתיי ייקרא איל, משייכנס בשנה שנייה אחד ושלושים יום; אבל ביום שלושים אינו כשר -- לא לכבש ולא לאיל, והוא הנקרא פלגס. וכל מקום שנאמר בו עגל, הרי זה בן שנה; פר, בן שתיים. שעיר עיזים, בן שתיים; כל שנה שנייה, הוא נקרא שעיר.

טז) [טו] כל קרבנות הציבור, זכרים. וכן חטאת של ציבור -- מן העז או מן הבקר, ואין בהן מן הכבשים; וכל עולות הציבור -- מן הכבשים ומן הבקר, ואין להן עולה מן העז.

יז) כל חטאת יחיד -- נקבה, ותיאכל לכוהנים; ואינה באה מן הבקר: חוץ משלוש חטאות -- חטאת נשיא, שהיא עז ונאכלת; וחטאת כוהן משיח, שהוא פר ונשרפת -- והוא פר הבא על כל המצוות; והשלישי -- פר שמביא כוהן גדול ביום הכיפורים, והוא חטאת ונשרף.

יח) [טז] כל חטאות של ציבור נאכלות -- חוץ משעיר של יום הכיפורים, שחברו משתלח; וכן שעירי עבודה זרה, ופר העלם. ופר הבא על כל המצוות ופר העלם, נקראים פרים הנשרפין; ושעירי עבודה זרה, נקראים שעירים הנשרפים. הא למדת שחמש חטאות הן הנשרפות -- שתיים ליחיד, ושלוש לציבור.

יט) [יז] כל הקרבנות האלו, נקראים זבחים. וכל העולות והחטאות והאשמות ושני כבשי שלמים של עצרת, נקראים קודשי קודשים; אבל שלמים של יחיד ובכור ומעשר ופסח, נקראים קודשים קלים.

כ) [יח] האברים ששורפין אותם על גבי המזבח מן החטאות הנאכלות, ומן האשמות, ומן השלמים -- הם הנקראין אימורין; ואלו הן האימורין של שור או של עז -- החלב שעל הקרב, ובכללו חלב שעל גבי הקיבה, ושתי הכליות בחלב שעליהן עם החלב אשר על הכסלים, ויותרת הכבד, ונוטל מן הכבד מעט עם היותרת.

כא) ואם היה הקרבן ממין הכבשים -- מוסיף על אלו האליה תמימה, עם החוליות מן השדרה עד מקום הכליות, שנאמר "לעומת העצה יסירנה" (ויקרא ג,ט). וכל האימורין, נשרפין על מזבח החיצון.

כב) [יט] הייתה הבהמה מעוברת -- אף על פי שכלו חודשיו של עובר, ואפילו נמצא חי -- אינו מעלה חלבו עם חלב אימו, אלא חלב אימו בלבד; והרי העובר, כאחד מאבריה.

---

הלכות מעשה הקרבנות פרק ב

א) היין והסולת שמביאין עם הקרבן -- הן הנקראין נסכים, והסולת לבדה נקראת מנחת נסכים. ומנחת נסכים אינה טעונה לא תנופה, ולא הגשה, ולא לבונה -- אבל טעונה מלח; וכולה נשרפת על מזבח החיצון. ויתנסך היין על המזבח, ואין נותנין אותו על האש; אלא מגביה ידו, ויוצק על היסוד, והוא יורד לשיתין.

ב) אין טעון נסכין אלא עולת בהמה ושלמים בלבד, בין היו קרבן ציבור או קרבן יחיד, אף כבש יולדת ואילו של כוהן גדול, הואיל והן עולות טעונין נסכים; אבל העוף והאשמות והחטאות, אין מביאין עימהן נסכים -- חוץ מחטאת מצורע ואשמו, שנתפרשו נסכיהם בתורה.

ג) ומניין שאין מביאין נסכים עם החטאת והאשם -- שנאמר "לפלא נדר או בנדבה" (במדבר טו,ג), דבר הבא בנדר ונדבה: יצאו חטאות ואשמות ובכור ומעשר ופסח -- הואיל ואינן באין בנדר ונדבה, אין טעונין נסכים. ומניין להביא שלמי חגיגה ועולת ראיה לנסכים, שנאמר "או במועדיכם" (שם).

ד) כמה הוא שיעור נסכים, נסכי כבש או כבשה -- עישרון סולת בלול ברביעית ההין שמן, ויין לנסך רביעית ההין. וכן נסכי העז -- בין קטן בין גדול, בין זכר בין נקבה; או נסכי רחל, אף על פי שהיא גדולה.

ה) אבל נסכי איל -- הם שני עשרונים סולת בלול בשלישית ההין שמן, ויין לנסך שלישית ההין; ונסכי הפר או העגל, בין זכרים בין נקבות -- שלושה עשרונים סולת בלול בחצי ההין שמן, ויין לנסך חצי ההין. [ה] אלו הן הנסכים -- בין לעולה בין לשלמים, כשיעור הזה לכל אחד ואחד: שנאמר "כמספר, אשר תעשו -- ככה תעשו לאחד, כמספרם" (במדבר טו,יב).

ו) אין מוסיפין על השיעורין האלו, ואין גורעין מהן; ואם הוסיף או גרע כל שהוא, פסל: חוץ מכבש העולה שמקריבין ביום הנפת העומר, שהנסכים שלו שני עשרונים בלול בשלישית ההין שמן -- אף על פי שנכפלה סולתו, לא נכפל יינו אלא יין לנסך רביעית ההין.

ז) [ו] המצורע מביא עם שלושה כבשים שלו, שהן חטאת ואשם ועולה -- שלושה עשרונים; ומפי השמועה למדו שהן באין בגלל הזבחים שלו -- עישרון עם כל כבש בלול ברביעית ההין שמן, ורביעית יין עם כל עישרון משלושתן כשאר נסכי הכבשים. והמקריב את הפלגס -- מביא עימו נסכי איל, ולא עלה לו זבחו.

ח) [ז] ההין, הוא שנים עשר לוג; וכבר הודענו שיעורו עם מידות אחרות, בהלכות עירובין. והעישרון -- הוא העומר, שהוא שיעור חלה; וכבר ביארנו שיעורו, בעניין חלה.

ט) [ח] כשמודדין הנסכים או המנחות, בין מנחת יחיד בין מנחת ציבור -- אין מודדין אותה במידה של שלושה עשרונות לפר, או של שניים לאיל, אלא מודד הכול, בעישרון אחד שהיה במקדש; וכן השמן של נסכים -- מודדין אותו במידתו שבמקדש, ושמן של מנחות היחיד בלוג שבמקדש: כמניין העשרונות, כמניין הלוגין.

י) [ט] בירוצי המידות של סולת, חול -- שאין גב העישרון קודש; ובירוצי היין והשמן, קודש -- לפי שהוא יורד על גב הכלי, וכלי הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ כמו שביארנו. ולמה יתקדשו הבירוצין, אף על פי שאין כוונת המודד אלא למה שבכלי בלבד -- כדי שלא יאמרו, מוציאין מכלי שרת לחול.

יא) [י] מה היו עושין בבירוצין -- אם יש שם זבח אחר, יקרבו עימו: ואם לא ייפסלו בלינה. ואם לאו, מקיצין בהן המזבח. [יא] כיצד, לוקחין בהם עולות -- הבשר לה', והעורות לכוהנים.

יב) הסולת עם השמן של נסכים אינן מעכבין את היין, ולא היין מעכבן. ולא הנסכים מעכבין את הזבח; אלא מביא אדם קרבנו היום, ונסכיו אחר כמה ימים -- אחד יחיד ואחד ציבור: והוא, שלא קדשו הנסכים בכלי שרת; אבל אם נתנן לכלי שרת -- אם לנו, ייפסלו בלינה.

יג) אין מביאין נסכים אלא מן החולין -- לא יביאם לא מן התרומה, ולא ממעשר שני, ולא מן הביכורים: ואפילו תודה שמביא לחמה מן המעשר, לא יבואו נסכיה אלא מן החולין.

יד) כל שיעורי הנסכים האמורין בספר יחזקאל, ומניין אותן הקרבנות, וסדרי העבודה הכתובים שם -- כולם מילואים הן, ואין נוהגין לדורות; אלא הנביא ציווה ופירש כיצד יהיו מקריבין המילואין עם חנוכת המזבח, בימי המלך המשיח כשייבנה בית שלישי.

טו) וכשם שהקריבו הנשיאים, בחנוכת המזבח, דברים שאין כמותן לדורות, והקריבו בשבת -- כך הנשיא מקריב חנוכתו בשבת לעתיד, כאשר מפורש שם.

טז) וכן קרבנות שהקריבו בימי עזרא הבאים מהשבי -- מילואים היו, ואינן נוהגין לדורות. אבל דברים הנוהגין לדורות -- הן דברי תורה שפירשנו, כמו שהעתיקו מפי משה רבנו: אין להוסיף עליהן, ואין לגרוע.

---

הלכות מעשה הקרבנות פרק ג

א) שניים שרצו להביא שלמים או עולה, בשותפות -- מביאין, בין בנדר בין בנדבה; ואפילו עוף, יבוא בשותפות. [ב] אחד אנשים, ואחד נשים או עבדים -- מביאין כל הקרבנות; אבל הגויים -- אין מקבלין מהן אלא עולות בלבד, שנאמר "ומיד בן נכר, לא תקריבו את לחם אלוהיכם" (ויקרא כב,כה); אפילו עולת העוף, מקבלין מן הגוי -- אף על פי שהוא עובד עבודה זרה.

ב) אבל אין מקבלין מהן שלמים, ולא מנחות, ולא חטאות ואשמות; וכן עולות שאינן באות בנדר ונדבה -- אין מקבלין אותן מן הגויים, כגון עולת יולדת וכיוצא בה, מעולות שאינן באות לא משום נדר, ולא משום נדבה.

ג) גוי שהביא שלמים, מקריבין אותן עולות -- שהגוי, ליבו לשמיים. נדר שלמים, ונתנן לישראל על מנת שיתכפר בהן לישראל -- אוכלין אותן הישראליים כשלמי ישראל; וכן אם נתנן לכוהן, כוהן אוכלן.

ד) ישראל שהוא עובד עבודה זרה, או מחלל שבת בפרהסיה -- אין מקבלין ממנו קרבן כלל: אפילו עולה שמקבלין אותה מן הגוי -- אין מקבלין אותה מן המשומד הזה, שנאמר "אדם כי יקריב מכם" (ויקרא א,ב): מפי השמועה למדו -- מכם ולא כולכם, להוציא את המשומד. אבל אם היה משומד לשאר עבירות -- מקבלין ממנו כל הקרבנות, כדי שיחזור בתשובה.

ה) היה משומד לעבירה, והוא מפורסם וידוע לעשותה, והורגל בה, בין להכעיס בין לתיאבון -- אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה. כיצד, כגון שהיה רגיל לאכול חלב, בין להכעיס בין לתיאבון, ושגג ואכל חלב, והביא חטאת -- אין מקבלין אותה ממנו.

ו) [ה] עולות הגויים -- אין מביאין עימהן נסכים, שנאמר "כל האזרח יעשה ככה" (במדבר טו,יג); אבל נסכיהן קרבין משל ציבור, שנאמר "ככה תעשו לאחד, כמספרם" (במדבר טו,יב). ואינן טעונות סמיכה -- שאין סמיכה אלא בישראל, באנשים לא בנשים.

ז) [ו] כל קרבנות בהמה שיקריב היחיד, בין חובה בין נדבה -- סומך עליהן כשהן חיין, חוץ מן הבכור והמעשר והפסח: שנאמר "וסמך ידו על ראש קרבנו" (ויקרא ג,ב) -- מפי השמועה למדו שכל קרבן במשמע סומך עליו, חוץ מפסח ובכור ומעשר.

ח) [ז] העוף אינו טעון סמיכה. וכל המעות שדינן שייפלו לתיבות של נדבה, שכבר ביארנו בהלכות שקלים שכולן יבואו עולות -- אין בעל אותן המעות סומך על אותה העולה, ואינו מביא עליה נסכים אלא נסכיה משל ציבור; ואם היה כוהן, עבודתה ועורה של אנשי משמר.

ט) [ח] הכול סומכין -- חוץ מחירש שוטה וקטן, ועבד, ואישה, וסומה, ונוכרי. ואין השליח סומך -- שאין סמיכה אלא בבעלים, שנאמר "וסמך ידו" (ויקרא ג,ב): לא יד אשתו, ולא יד שלוחו, ולא יד עבדו.

י) [ט] חמישה שהביאו זבח אחד -- כולן סומכין עליו זה אחר זה, לא שיסמכו כולן בבת אחת. מי שמת והניח קרבנו, עולה או שלמים -- הרי יורשו מביאו, וסומך עליו ומביא נסכיו.

יא) [י] אין סמיכה בקרבנות הציבור, חוץ משתי סמיכות -- על שעיר המשתלח, ועל פר העלם שלושה מן הסנהדרין סומכין עליו; ודבר זה, הלכה מפי משה רבנו -- שאין בציבור אלא שתי סמיכות.

יב) [יא] אין סומכין אלא בעזרה; סמך חוץ לעזרה, חוזר וסומך מבפנים. ואם היה בעל הקרבן עומד בחוץ, והכניס ידו לפנים וסמך -- סמיכתו כשרה: והוא, שיסמוך בכל כוחו. ואין סומך אלא טהור; ואם סמך הטמא, סמך. [יב] ובמקום שסומכין, שוחטין; ותיכף לסמיכה, שחיטה. ואם שחט במקום אחר, או ששהה -- שחיטתו כשרה. והסמיכה, שיירי מצוה היא; לפיכך אם לא סמך -- כיפר, ואינה מעכבת: ואף על פי כן, מעלין עליו כאילו לא כיפר.

יג) וצריך הסומך לסמוך, בכל כוחו בשתי ידיו, על ראש הבהמה, שנאמר "על ראש העולה" (ויקרא א,ד): לא על הצוואר, ולא על הצדדין. ולא יהא דבר חוצץ בין ידיו ובין הבהמה.

יד) וכיצד סומך, אם היה הקרבן קודשי קודשים, מעמידו בצפון ופניו למערב, והסומך עומד במזרח ופניו למערב, ומניח שתי ידיו בין שני קרניו, ומתוודה: על חטאת עוון חטאת, ועל אשם עוון אשם; ועל העולה מתוודה עוון עשה, ועוון לא תעשה שניתק לעשה.

טו) כיצד מתוודה, אומר חטאתי עוויתי פשעתי, ועשיתי כך וכך, וחזרתי בתשובה לפניך, וזו כפרתי.

טז) היה הקרבן שלמים -- סומך בכל מקום שירצה מן העזרה, במקום שחיטה. וייראה לי שאינו מתוודה על השלמים, אבל אומר דברי שבח.