הלכות שאר אבות הטומאות פרק יג

א) חמש מעלות, עשו אותן חכמים בבגדים; ואלו הן: בגדי עמי הארץ, מדרס לאוכלי חוליהן בטהרה; וכן עמי הארץ עצמן, כזבין לטהרות כמו שביארנו. ובגדי אוכלי חוליהן בטהרה, מדרס לאוכלי מעשר שני.

ב) אבל אוכלי חוליהן בטהרה, והן הנקראין פרושים -- אינם כזבים, אפילו לתרומה; הרי זה הפרוש, טהור אפילו אם נגע בה בגופו.

ג) ובגדי אוכלי מעשר שני, מדרס לאוכלי תרומה עצמן. ובגדי אוכלי תרומה, מדרס לקודש; אבל אוכלי תרומה עצמן, אינם כזבין לקודש. ובגדי אוכלי קודש, מדרס לחטאת כמו שביארנו בהלכות פרה אדומה; אבל הטהור לקודש, אינו כזב לחטאת.

ד) [ב] וכן עשו חכמים מעלות בטבילה. כיצד, מי שטבל בלא כוונה -- הרי זה טהור לחולין, ואסור במעשר שני עד שיתכוון לטבול למעשר.

ה) טבל למעשר שני -- הרי זה בחזקת טהרה למעשר, ואסור בתרומה; טבל לתרומה -- הוחזק לתרומה, ואסור בקודש; טבל לקודש -- הוחזק לקודש, ואסור לחטאת; טבל לחטאת -- הוחזק לכול, שהטובל לחמור הוחזק לקל. טבל סתם, ולא נתכוון לאחד מכל אלו -- הרי זה טהור לחולין בלבד; וטמא כשהיה, אפילו למעשר.

ו) וכן הנוטל ידיו, או הטבילן -- צריך כוונה אפילו למעשר. ומן המעשר ומעלה, צריך כוונה; אבל לחולין, אינו צריך כוונה. וכל המעלות האלו, מדברי סופרים; אבל דין תורה, הואיל וטבל מכל מקום, הרי הוא טהור לכול.

ז) [ג] מי שהיה טהור לתרומה, והסיע את ליבו מלאכול -- נטמא בהיסח הדעת, ואסור לאכול תרומה עד שיטבול פעם שנייה; ואינו צריך הערב שמש. היו ידיו טהורות לתרומה, והסיע את ליבו מלאכול -- אף על פי שאומר יודע אני שלא נטמאו ידיי, הרי ידיו טמאות בהיסח הדעת: שהידיים עסקנייות.

ח) אם לתרומה כן, קל וחומר לקודש -- שכל המסיח דעתו, צריך טבילה. ואם לא שמר עצמו מטומאת מת, ולא ידע בודאי שלא נטמא -- הרי זה צריך הזיה שלישי ושביעי, מפני היסח הדעת; ואם ידע שלא נטמא במת, והסיח דעתו משאר טומאות -- צריך טבילה והערב שמש, אף לתרומה. ודבר ברור הוא, שכל הטבילות האלו מדבריהם.

ט) [ד] וכן גזרו חכמים על הכלים הנמצאים בשווקים וברחובות, אפילו במדברות -- שיהיו בחזקת טומאה: שמא בזב נטמאו, או במת. וכן הרוקין הנמצאין שם, בחזקת טומאה -- שמא רוק זב וכיוצא בו הוא, הרוק הזה.

י) [ה] כל הכלים הנמצאין בירושלים -- טהורין, אפילו נמצאו דרך ירידה לבית הטבילה: שלא גזרו טומאה על הכלים הנמצאים בירושלים -- חוץ מן הסכינין לשחיטת הקודשים, מפני חומרת הקודשים.

יא) במה דברים אמורים, בסכין הנמצאת בירושלים בשאר ימות השנה; אבל אם נמצא סכין בירושלים בארבעה עשר בניסן -- שוחט בה הקודשים מיד, ואפילו חל ארבעה עשר להיות בשבת: שלא גזרו על הסכינין הנמצאים ביום זה. וכן אם מצאה ביום טוב -- שוחט בה מיד, שחזקת כל הכלים ביום טוב טהורין.

יב) [ו] מצא הסכין בשלושה עשר -- מזה עליה ומטבילה, ושוחט בה למחר: מפני שעשו אותה ביום זה, כאילו יום שלושה עשר שביעי שלה. [ז] מצא סכין קשורה לסכין הידועה אצלו, בין ביום טוב בין בשאר הימים -- הרי היא כמוה: אם טהורה, טהורה; ואם טמאה, טמאה.

יג) [ח] כל הרוקין הנמצאים בירושלים באמצע הדרך -- גזרו עליהם טומאה, כשאר הרוקין הנמצאים בכל מקום; וכל הרוקין הנמצאים בצדדין בירושלים, טהורים -- שהפרושים הם שמהלכין בצדדין, כדי שלא יתטמאו במגע עמי הארץ. ובשעת הרגל -- שבאמצע הדרך טהורים, שכל ישראל טהורים ברגל; ושבצדדין טמאים, שהטמאים ברגל מועטין, והן פורשין לצידי הדרכים.

יד) [ט] כשם שהראשון עושה שני, והשני עושה שלישי -- כן ספק ראשון עושה ספק שני, וספק שני עושה ספק שלישי. [י] תרומה וקודשים שנטמאו בספק אב מאבות הטומאות של תורה -- הרי אלו נשרפין בטומאה זו, כגון שנסתפק לו אם נגע באב זה או לא נגע.

טו) [יא] ויש שם ספקות שאין שורפין עליהם; ואין אוכלין אותן אוכלין שנסתפק לו בהם, אלא תולין -- לא אוכלין, ולא שורפין. ויש שם ספקות ששורפין עליהם את התרומה, ואין צריך לומר קודשים. [יב] אבל על ספק ספק -- אין שורפין עליו תרומה לעולם, ואין צריך לומר קודשים; אלא תולין -- לא אוכלין, ולא שורפין.

טז) [יג] על שישה ספקות שורפין את התרומה, וכולן גזירה מדבריהם; ואלו הן: על בית הפרס, ועל עפר הבא מארץ העמים, ועל בגדי עם הארץ, ועל הכלים הנמצאים, ועל הרוקין הנמצאים; ועל מי רגלי אדם טמא שנתערב במי רגלי בהמה מחצה למחצה, ואין ידוע אם בטלו מראיהן אם לא בטלו.

יז) כיצד, אם נטמאת תרומה מחמת אחד משישה אלו -- אף על פי שעיקר טומאתן בספק, הרי זו תישרף: הואיל וודאי ספקות אלו, טומאתם מן התורה -- שהמת והזב טמאין מן התורה. ואחת תרומה שנגעה באחת משש טומאות אלו, או שנטמאת מחמת אחת מהן והרי היא שלישי לאחת מהן -- הרי זו תישרף.

יח) אבל אם נסתפק לו בכל מקום אם נגע בבית הפרס ובארץ העמים, או לא נגע, אם נגע בבגדים ורוקין וכלים ומי רגליים אלו, או לא נגע -- הרי אלו תולין: מפני שעיקר טומאתן מפני הספק, שמא טהורין הם או טמאים. ואם תאמר טמאין -- שמא נגע שמא לא נגע, ונמצאו שני ספקות; ואין שורפין על שני ספקות, אלא תולין כמו שביארנו.