הלכות ביכורים פרק ח

א) המפריש חלתו קמח -- אינה חלה, וגזל ביד כוהן, ושאר העיסה חייבת בחלה; ואותו הקמח שהפריש לשם חלה, אם יש בו עומר, ועשהו עיסה -- הרי זה מפריש ממנו חלה, כשאר כל קמח חולין.

ב) אימתיי מפרישין חלה, כשייתן את המים, ויתערב הקמח במים -- מפריש החלה מתחילת דבר שנילוש, שנאמר "ראשית עריסותיכם" (במדבר טו,כ): והוא שלא יישאר שם בעריבה קמח שלא נתערב במים, שיעור עומר; ואם אמר, הרי זה חלה על העיסה ועל השאור ועל הקמח שנשתייר, ולכשתיעשה כולה עיסה אחת תתקדש זו שבידו לשם חלה -- הרי זה מותר.

ג) הניח העיסה עד שלש הכול ועירבה, ואחר כך הפריש -- אין בכך כלום; ואם לא הפריש החלה בצק, אלא אפה הכול -- הרי זה מפריש מן הפת, כמו שביארנו.

ד) מאימתיי תתחייב העיסה בחלה, משתתגלגל בחיטים ויתערב הקמח במים, או שתיטמטם בשעורים ותיעשה כולה גוף אחד; ואוכלין עראי מן העיסה, עד שתתגלגל בחיטים ותיטמטם בשעורים. והכוסמין כחיטים, ושיבולת שועל והשיפון כשעורים.

ה) נתגלגלה בחיטים וניטמטמה בשעורים, האוכל ממנה קודם הפרשת חלה חייב מיתה -- מפני שהיא טבל. לפיכך אם הייתה העיסה חייבת בחלה מן התורה, האוכל ממנה לוקה ככל אוכל טבל; ואם הייתה חייבת מדבריהם, מכין אותו מכת מרדות.

ו) עיסה שנדמעה עד שלא תתגלגל, פטורה; ומשנתגלגלה, חייבת. וכן המקדיש עיסתו או המפקיר אותה קודם שתתגלגל, ופדיה או זכה בה, ואחר כך גילגלה, או הקדישה או הפקיר אותה אחר שנתגלגלה, ופדיה וזכה בה -- הרי זו חייבת בחלה.

ז) הקדישה קודם שתתגלגל, ונתגלגלה ביד ההקדש, ואחר כך פדיה -- פטורה: שבשעת חובתה, הייתה פטורה.

ח) וכן נוכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה, ונתנה לו במתנה -- עד שלא גילגלה, חייבת; ומשגילגלה, פטורה. [ט] גר שנתגייר והייתה לו עיסה -- אם נתגלגלה עד שלא נתגייר, פטורה; ואם משנתגייר, חייבת. ואם ספק, חייבת בחלה -- לפי שהוא עוון מיתה; וזר שאכל חלת ספק זו וכיוצא בה, אין חייב עליה חומש.

ט) [י] עיסה שנולד בה ספק טומאה קודם שתתגלגל, יעשנה בטומאה -- לפי שמותר לטמא חולין שבארץ ישראל; ותישרף חלתה. נולד לה אחר שנתגלגלה ספק טומאה, שודאה מטמא את החולין מן התורה -- יגמרנה בטהרה: שכל שודאו מטמא את החולין -- גזרו על ספקו בחולין הטבולים לחלה, שלא יטמאו אותן הואיל ונטבלו לחלה. ותהיה החלה תלויה, לא נאכלת ולא נשרפת.

י) [יא] לא יעשה אדם עיסתו בטומאה לכתחילה, אלא ייזהר וישתדל; וייטהר הוא וכליו, כדי להפריש חלה בטהרה. היה בינו ובין המים יתר על ארבעת מילין -- יעשנה בטומאה, ויפריש חלה טמאה.

יא) [יב] אין עושין חלת עם הארץ בטהרה, אבל עושין עיסת החולין בטהרה. כיצד, מגבל העיסה זה החבר, ומפריש ממנה כדי חלתה; ומניחה בכלי גללים או כלי אבנים או בכלי אדמה, שאין מקבלין טומאה. וכשיבוא עם הארץ -- נוטל את שתיהן, את העיסה ואת החלה; ואומרין לו, היזהר שלא תיגע בחלה, שלא תחזור לטבלה. ומפני מה התירו לו זה, משום כדי חייו של מגבל.

יב) [יג] אשת חבר, מרקדת ובוררת עם אשת עם הארץ; אבל משתטיל מים בעיסה, לא תסייע אותה -- מפני שהיא עושה עיסתה בטומאה. וכן הנחתום שעושה בטומאה, לא לשין ולא עורכין עימו -- שאין מחזקין ידי עוברי עבירה; אבל מוליכין עימו פת לפלטר.

יג) [יד] הלוקח מנחתום עם הארץ בסוריה, ואמר לו, הפרשתי חלה -- אינו צריך להפריש חלה מספק: כשם שלא נחשדו כל ישראל בארץ על תרומה גדולה, כך לא נחשדו בסוריה על החלה. [טו] אבל הלוקח בחוצה לארץ מן הנחתום, צריך להפריש חלה מספק; אבל הלוקח מבעל הבית, ואין צריך לומר המתארח אצלו -- אינו צריך להפריש מספק.