B"H
   Home About Us Book Store Online Audio Chassidus Via Telephone


Rambam
3 Chapters Per Day

Thursday, 8 Kislev, 5777
December 8, 2016

7 Kislev, 5777 - December 7, 20169 Kislev, 5777 - December 9, 2016

הלכות שבת פרק ל

א) ארבעה דברים נאמרו בשבת -- שניים בתורה, ושניים מדברי סופרים והן מפורשין על ידי הנביאים: שבתורה "זכור" (שמות כ,ז), ו"שמור" (דברים ה,יא); ושנתפרשו על ידי הנביאים, כיבוד ועינוג, שנאמר "וקראת לשבת עונג, ולקדוש ה' מכובד" (ראה ישעיהו נח,יג).

ב) איזה הוא כיבוד, זה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת, מפני כבוד השבת. ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש, מייחל להקבלת פני השבת, כמו שהוא יוצא לקראת המלך. וחכמים הראשונים היו מקבצין תלמידיהן בערב שבת, ומתעטפין; ואומרין, בואו ונצא לקראת שבת המלך.

ג) ומכיבוד השבת, שילבוש כסות נקייה. ולא יהיה מלבוש השבת, כמלבוש החול; ואם אין לו להחליף, משלשל טליתו כדי שלא יהיה מלבושו כמלבוש החול. ועזרא תיקן שיהו העם מכבסין בחמישי, מפני כבוד השבת.

ד) אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת, מפני כבוד השבת. ומותר לאכול ולשתות, עד שתחשך; ואף על פי כן מכיבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה, כדי שייכנס לשבת כשהוא מתאווה לאכול.

ה) מסדר אדם שולחנו בערב שבת, ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת, ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית -- כדי לכבדו בכניסתו, וביציאתו. וצריך לתקן ביתו מבעוד יום, לכבוד השבת; ויהיה נר דלוק, ושולחן ערוך, ומיטה מוצעת -- שכל אלו לכבוד שבת הן.

ו) אף על פי שיהיה אדם חשוב ביותר, ואין דרכו ליקח דברים מן השוק, ולא להתעסק במלאכות שבבית -- חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו, שזה הוא כבודו. חכמים הראשונים -- מהם מי שהיה מפצל העצים, לבשל בהן; ומהם מי שהיה מבשל, או מולח בשר, או גודל פתילות, או מדליק נרות; ומהם מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה, אף על פי שאין דרכו בכך. וכל המרבה בדבר זה, הרי זה משובח.

ז) איזה הוא עונג, זה שאמרו חכמים שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר, ומשקה מבושם, הכול לשבת -- הכול לפי ממונו של אדם. וכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים, הרי זה משובח. ואם אין ידו משגת, אפילו עשה שלק וכיוצא בו משום כיבוד שבת -- הרי זה עונג שבת; ואינו חייב להצר לעצמו, ולשאול מאחרים כדי להרבות במאכל שבת: אמרו חכמים הראשונים, עשה שבתך חול, ואל תצטרך לברייות.

ח) מי שהיה ענוג ועשיר, והרי כל ימיו כשבת -- צריך לשנות מאכל שבת, ממאכל החול. ואם אי אפשר לשנות, משנה זמן האכילה: אם היה רגיל להקדים, מאחר; ואם היה רגיל לאחר, מקדים.

ט) חייב אדם לאכול שלוש סעודות בשבת -- אחת ערבית, ואחת שחרית, ואחת במנחה. וצריך להיזהר בשלוש סעודות אלו, שלא יפחות מהן כלל; ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, סועד שלוש סעודות. ואם היה חולה מרוב האכילה, או שהיה מתענה תמיד -- פטור משלוש סעודות. וצריך לקבוע כל סעודה משלושתן על היין, ולבצוע על שתי כיכרות. וכן, בימים טובים.

י) אכילת בשר ושתיית יין בשבת, עינוג הוא לה -- והוא, שתהיה ידו משגת. ואסור לקבוע סעודה על היין בשבת ובימים טובים, בשעת בית המדרש; אלא כך הוא מנהג הצדיקים -- יתפלל אדם בשבת שחרית ומוסף בבית הכנסת, ויבוא לביתו ויסעוד סעודה שנייה, וילך לבית המדרש יקרא וישמע עד המנחה, ויתפלל מנחה; ואחר כך יקבע סעודה שלישית על היין, ויאכל וישתה עד מוצאי שבת.

יא) אסור לו לאדם שיהלך בערבי שבתות, יותר משלוש פרסאות מתחילת היום: כדי שיגיע לביתו ועוד היום רב, ויכין סעודה לשבת -- שהרי אין אנשי ביתו יודעין שהיום יבוא, כדי להכין לו. ואין צריך לומר, אם היה מתארח אצל אחרים -- שהוא מביישן, מפני שלא הכינו להן דבר הראוי לאורחים.

יב) אסור להתענות, ולזעוק ולהתחנן ולבקש רחמים בשבת; ואפילו בצרה מן הצרות, שהציבור מתענין ומתריעין עליהן -- אין מתענין ולא מתריעין בשבת, ולא בימים טובים: חוץ מעיר שהקיפוה גויים או נהר, או ספינה המיטרפת בים -- שמתריעין עליהן בשבת לעזור אותן, ומתחננין ומבקשין עליהן רחמים.

יג) אין צרין על עיירות של גויים, פחות משלושה ימים קודם השבת, כדי שתתיישב דעת אנשי המלחמה עליהם, ולא יהיו מבוהלים וטרודים בשבת. ומפני זה אין מפליגין בספינה, פחות משלושה ימים קודם השבת, כדי שתתיישב דעתו עליו קודם השבת, ולא יצטער יותר מדיי; ולדבר מצוה, מפליג בים אפילו בערב שבת, ופוסק עימו לשבות, ואינו שובת. ומצור לצידון, וכיוצא בהן -- אפילו לדבר הרשות, מותר להפליג בערב שבת; ומקום שנהגו שלא יפליגו בערב שבת כלל, אין מפליגין.

יד) תשמיש המיטה, מעונג שבת הוא; לפיכך עונת תלמידי חכמים הבריאים, מלילי שבת ללילי שבת. ומותר לבעול בתולה לכתחילה בשבת, ואין בזה לא משום חובל ולא משום צער לה.

טו) השבת ועבודה זרה -- כל אחת מהן, שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה; והשבת היא האות שבין הקדוש ברוך הוא ובינינו, לעולם. לפיכך כל העובר על שאר המצוות, הרי הוא בכלל רשעי ישראל; אבל מחלל שבת בפרהסיה, הרי הוא כעובד עבודה זרה -- ושניהם כגויים, לכל דבריהם.

טז) לפיכך משבח הנביא ואומר, "אשרי אנוש יעשה זאת, ובן אדם יחזיק בה -- שומר שבת מחללו..." (ישעיהו נו,ב). וכל המשמר את השבת כהלכתה, ומכבדה ומענגה כפי כוחו -- כבר מפורש בקבלה שכרו בעולם הזה, יתר על השכר הצפון לעולם הבא, שנאמר "אז תתענג על ה', והרכבתיך על במותי ארץ; והאכלתיך נחלת יעקוב אביך, כי פי ה' דיבר" (ישעיהו נח,יד).


הלכות עירובין

הלכות עירובין. מצות עשה אחת מדברי סופרים, ואינה מן המניין. וביאור מצוה זו בפרקים אלו.


הלכות עירובין פרק א

א) חצר שיש בה שכנים הרבה, כל אחד מהן בבית לעצמו -- דין תורה הוא, שיהיו כולן מותרין לטלטל בכל החצר, ומבתים לחצר, ומהחצר לבתים: מפני שכל החצר רשות היחיד אחת, שמותר לטלטל בכולה. וכן הדין במבוי שיש לו לחי, או קורה -- שיהו כל בני המבוי מותרים לטלטל בכולו, ומחצרות למבוי, וממבוי לחצרות: שכל המבוי, רשות היחיד הוא. וכן הדין במדינה שהיא מוקפת חומה גבוהה עשרה טפחים, שיש לה דלתות ננעלות בלילה -- שכולה, רשות היחיד היא. זה הוא דין תורה.

ב) אבל מדברי סופרים, אסור לשכנים לטלטל ברשות היחיד שיש בה חלוקה בדיורין, עד שיערבו כל השכנים כולן מערב שבת -- אחד חצר, ואחד מבוי, ואחד המדינה; ודבר זה, תקנת שלמה ובית דינו הוא.

ג) וכן יושבי אוהלים, או סוכות, או מחנה שהקיפוהו מחיצה -- אין מטלטלין מאוהל לאוהל, עד שיערבו כולן. אבל שיירה שהקיפוה מחיצה -- אין צריכין לערב, אלא מוציאין מאוהל לאוהל בלא עירוב, לפי שהן כולן מעורבין, ואין אותם אוהלים קבועין להן.

ד) ומפני מה תיקן שלמה דבר זה, כדי שלא יטעו ויאמרו, כשם שמותר להוציא מן החצרות לרחובות המדינה ושווקיה, ולהכניס מהן לחצרות -- כך מותר להוציא מן המדינה לשדה, ולהכניס מן השדה למדינה; ויחשבו שהשווקים והרחובות, הואיל והן רשות לכול, הרי הן כשדות וכמדברות, ויאמרו שהחצרות בלבד, הן רשות היחיד; וידמו שאין ההוצאה מלאכה, ושמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים.

ה) לפיכך תיקן שכל רשות היחיד שתיחלק בדיורין, ויאחוז כל אחד ואחד בה רשות לעצמו, ויישאר ממנה מקום ברשות כולן, ויד כולן שווה בו כגון חצר לבתים -- שנחשוב אותו המקום שיד כולן שווה בו, כאילו הוא רשות לרבים, ונחשוב כל מקום ומקום שאחז כל אחד מן השכנים וחלקו לעצמו, שהוא בלבד רשות היחיד; ויהיה אסור להוציא מרשות שחלק לעצמו לרשות שיד כולן שווה בו, כמו שאין מוציאין מרשות היחיד לרשות הרבים: אלא ישתמש כל אחד ברשות שחלק לעצמו בלבד, עד שיערבו כולן -- אף על פי שהכול רשות היחיד.

ו) ומה הוא העירוב הזה, הוא שיתערבו במאכל אחד שמניחין אותו מערב שבת -- כלומר שכולנו מעורבין ואוכל אחד לכולנו, ואין כל אחד ממנו חולק רשות מחברו; אלא כשם שיד כולנו שווה במקום זה שנשאר לכולנו, כך יד כולנו שווה בכל מקום שאחז כל אחד לעצמו, והרי אנו כולנו, רשות אחת. ובמעשה הזה, לא יבואו לטעות ולדמות שמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים.

ז) העירוב שעושין בני החצר זה עם זה, הוא הנקרא עירובי חצרות; ושעושין אנשי המבוי זה עם זה או כל בני המדינה, הוא הנקרא שיתוף.

ח) אין מערבין בחצרות, אלא בפת שלמה בלבד: אפילו כיכר מאפה סאה, והיא פרוסה -- אין מערבין בה; הייתה שלמה, והיא כאיסר -- מערבין בה. וכשם שמערבין בפת תבואה, כך מערבין בפת אורז ובפת עדשים; אבל לא בפת דוחן. ושיתוף, בין בפת בין בשאר אוכלים: בכל אוכל משתתפין -- חוץ מן המים בפני עצמן, או מלח בפני עצמו; וכן כמהין ופטרייות -- אין משתתפין בהן, שאינן חשובין כאוכלים. עירב מים עם מלח -- נעשה כמורייס, ומשתתפין בו.

ט) וכמה שיעור האוכל שמשתתפין בו, כגרוגרת לכל אחד ואחד מבני המבוי, או מבני המדינה -- והוא שיהיו שמונה עשר, או פחות; אבל אם היו מרובין על זה, שיעורו שתי סעודות -- שהן כשמונה עשר גרוגרות, שהן כשישה ביצים בינונייות: אפילו היו המשתתפין אלפים ורבבות, שתי סעודות לכולן.

י) כל אוכל שהוא נאכל כמות שהוא, כגון פת, ומיני דגן, ובשר חי -- אם נשתתפו בו, שיעורו מזון שתי סעודות; וכל שהוא לפתן, ודרך העם לאכול בו פיתן, כגון יין מבושל, ובשר צלי, וחומץ, ומורייס, וזיתים, ואימהות של בצלים -- שיעורו כדי לאכול בו שתי סעודות.

יא) נשתתפו ביין חי, שיעורו שתי רביעייות לכולן; וכן בשיכר, שתי רביעייות. ביצים, שתיים; ומשתתפין בהן, ואפילו הן חיות. ורימונים, שתיים; אתרוג, אחד; חמישה אגוזים, חמישה אפרסקין. ליטרה של ירק, בין חי בין שלוק; ואם היה בשל, ולא בשל -- אין מערבין בו, לפי שאינו ראוי לאכילה. עוכלא תבלין, קב תמרים, קב גרוגרות, מנה דבילה, קב תפוחין. כשות, כמלוא היד; פולין לחין, כמלוא היד; חזין, ליטרה. והתרדין -- הרי הן בכלל הירק, ומערבין בהן. עלי בצלים -- אין מערבין בהן, אלא אם הבצילו ונעשה אורך כל עלה מהן זרת; אבל פחות מכאן, אינו אוכל. וכל אלו הדברים האמורין, כלפתן הן; ולפיכך נתנו בהן שיעורין אלו. וכן כל כיוצא בהן; וכל האוכלין, מצטרפין לשיעור השיתוף.

יב) ליטרה האמורה בכל מקום, מלוא שתי רביעייות; ועוכלא, חצי רביעית. ומנה האמור בכל מקום, מאה דינר; והדינר, שש מעין; והמעה, משקל שש עשרה שעורות; והסלע, ארבעה דינרין. והרביעית, מחזקת מן המים או מן היין, משקל שבעה עשר דינרין וחצי דינר, בקירוב; נמצאת הליטרה, משקל חמישה ושלושים דינר, והעוכלא, משקל תשעה דינרין פחות רביע.

יג) סאה האמורה בכל מקום, ששת קבין; והקב, ארבעה לוגין; והלוג, ארבע רביעייות; וכבר ביארנו מידת הרביעית, ומשקלה. ואלו השיעורין שאדם צריך לזכור אותן, תמיד.

יד) אוכל שהוא מותר באכילה, אף על פי שהוא אסור לזה המערב -- הרי זה מערב בו, ומשתתף בו. כיצד, משתתף הוא הנזיר ביין, וישראל בתרומה. וכן הנודר מאוכל זה, או שנשבע שלא יאכלנו -- מערב בו, ומשתתף בו: שאם אינו ראוי לזה, הרי הוא ראוי לאחר.

טו) אבל דבר האסור לכול, כגון טבל, אפילו טבל של דברי סופרים, וכן מעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו כהוגן, וכן מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכה -- אין מערבין ומשתתפין בהן. אבל מערבין ומשתתפין בדמאי, מפני שראוי לעניים; ובמעשר שני והקדש שנפדו, אף על פי שלא נתן את החומש -- שאין החומש מעכב; ומערבין במעשר שני בירושלים, מפני שהוא ראוי שם לאכילה -- אבל לא בגבולין.

טז) כיצד מערבין בחצרות, גובין חלה אחת שלמה מכל בית ובית, ומניחין הכול בכלי אחד בבית אחד מבתי החצר, אפילו בבית התבן או בבית הבקר או בבית האוצר; אבל אם נתנו בבית שער, אפילו בית שער של יחיד, או באכסדרה, או במרפסת, או בבית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות -- אינו עירוב. וכשמקבץ העירוב, מברך ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו, וציוונו על מצות עירוב; ואומר, בעירוב זה, יהיה מותר לכל בני החצר להוציא ולהכניס מבית לבית בשבת. ויש לקטן, לגבות עירובי חצרות. ובית שמניחין בו עירוב, אינו צריך ליתן את הפת; ואם היו רגילין להניח בו, אין משנין אותו -- מפני דרכי שלום.

יז) וכיצד משתתפין במבוי, גובה אוכל כגרוגרת מכל אחד ואחד, או פחות מכגרוגרת אם היו מרובין; ומניח הכול בכלי אחד בחצר מחצרות המבוי, או בבית מן הבתים: אפילו בית קטן, או אכסדרה, או מרפסת -- הרי זה שיתוף; אבל אם הניחו באוויר מבוי, אינו שיתוף. ואם הניח הכלי בחצר, צריך להגביה הכלי מן הקרקע טפח, כדי שיהיה ניכר. ומברך, על מצות עירוב; ואומר, בזה השיתוף, יהיה מותר לכל בני המבוי להוציא ולהכניס מחצרות למבוי בשבת.

יח) חלקו את העירוב, או את השיתוף -- אף על פי שהוא בבית אחד, אינו עירוב; אבל אם מילאו את הכלי מן העירוב, ונשאר ממנו מעט והניחוהו בכלי אחר -- מותר.

יט) המשתתפין במבוי, צריכין לערב בחצרות, כדי שלא לשכח התינוקות תורת עירוב, שהרי אין התינוקות מכירין מה נעשה במבוי; לפיכך אם נשתתפו במבוי בפת, סומכין עליו, ואין צריכין לערב בחצרות, שהרי התינוקות מכירין בפת. בני חבורה שהיו מסובין בבית, וקדש עליהן היום -- פת שעל השולחן, סומכין עליה משום עירובי חצרות; ואם רצו לסמוך עליה משום שיתוף, סומכין -- אף על פי שהם מסובין בחצר.

כ) לקח אחד מבני החצר פת אחת, ואמר הרי זו לכל בני החצר, או אוכל כשתי סעודות, ואמר הרי זה לכל בני המבוי -- אינו צריך לגבות מכל אחד ואחד; אבל צריך לזכות להן בו, על ידי אחר. ויש לו לזכות להן על ידי בנו ובתו הגדולים, ועל ידי עבדו העברי, ועל ידי אשתו; אבל לא על ידי בנו ובתו הקטנים, ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנעניים -- מפני שידן כידו.

כא) וכן יש לו לזכות להן על ידי שפחתו העברית, אף על פי שהיא קטנה -- שהקטן זוכה לאחרים, בדבר שהוא מדברי סופרים. ואינו צריך להודיע לבני החצר, או לבני המבוי, שהרי זיכה להן ועירב עליהן -- שזכות היא להן, וזכין לו לאדם שלא בפניו.

כב) [כא] אין מערבין ולא משתתפין בשבת, אלא מבעוד יום; ומערבין עירובי חצרות ושיתופי מבואות, בין השמשות -- אף על פי שהוא ספק מן היום, ספק מן הלילה. ולעולם צריך שיהא העירוב או השיתוף מצוי, ואפשר לאוכלו -- כל בין השמשות. לפיכך אם נפל עליו גל, או אבד, או נשרף, או שהיה תרומה ונטמאת מבעוד יום -- אינו עירוב; משחשיכה, הרי זה עירוב; ואם ספק, הרי זה עירוב -- שספק העירוב, כשר.

כג) [כב] נתן העירוב או השיתוף במגדל, ונעל עליו ואבד המפתח קודם שחשיכה -- אם אי אפשר לו להוציא העירוב, אלא אם כן עשה מלאכה בין השמשות, הרי זה כמי שאבד ואינו עירוב, שהרי אי אפשר לאוכלו. הפריש תרומת מעשר או תרומה גדולה, והתנה עליה שלא תהיה תרומה עד שתחשך -- אין מערבין בה: שעדיין היא טבל כל בין השמשות, וצריך שתהיה סעודה הראויה מבעוד יום.


הלכות עירובין פרק ב

א) אנשי חצר שעירבו כולן, חוץ מאחד מהן שלא עירב עימהן, בין מזיד, בין שוכח -- הרי זה אוסר עליהן, ואסור לכולן להוציא מבתיהם לחצר או מן החצר לבתיהם. ביטל להן זה שלא עירב רשות חצרו בלבד, הרי אלו מותרין להוציא ולהכניס מבתיהם לחצר ומחצר לבתיהם; אבל לביתו, אסור. ביטל להן רשות ביתו ורשות חצרו, הרי כולן מותרין: הן מותרין, מפני שעירבו והרי ביטל להן רשות ביתו וחצרו; וגם הוא מותר, מפני שלא נשאר לו רשות, והרי הוא כאורח אצלם, והאורח אינו אוסר.

ב) המבטל רשותו סתם -- רשות חצרו, ביטל; רשות ביתו, לא ביטל. והמבטל רשותו לבני חצר, צריך לבטל לכל אחד ואחד בפירוש, ואומר רשותי מבוטלת לך, ולך ולך; והיורש מבטל רשות, אף על פי שמת מורישו בשבת, שהיורש תחת מורישו הוא קם לכל דבר, וביטול רשות בשבת מותר לכתחילה.

ג) ביטלו אלו המערבין רשותם לזה שלא עירב -- הוא מותר, שהרי נשאר לבדו; והם אסורין, שלא נשאר להן רשות, ואין אומרין יהיו כאורחים אצלו, שאין רבים אורחין אצל אחד.

ד) היו אלו שלא עירבו שניים או יתר -- אם ביטלו רשותם למערבין, המערבין מותרין, ואלו שלא עירבו אסורין; ואין המערבין יכולין לבטל רשותם לשניים שלא עירבו, שכל אחד מהן אוסר על חברו. ואפילו חזר האחד שלא עירב, וביטל רשותו לשני שלא עירב -- הרי זה אוסר: שבשעה שביטלו לו המערבין, אסור היה. אחד שעירב, אינו מבטל רשותו לאחד שלא עירב; אבל האחד שלא עירב, מבטל רשותו לאחד שעירב.

ה) כשם שבעל בית זה מבטל לבעל בית זה רשותו בחצר אחת, כך מבטלין מחצר לחצר; ומבטלין, וחוזרין ומבטלין. כיצד, שניים ששרויין בחצר ולא עירבו -- אחד מהן מבטל רשותו לשני, ונמצא השני מטלטל ברשותו שביטל לו חברו, עד שיעשה צרכיו; וחוזר השני ומבטל רשותו לראשון, ומטלטל הראשון ברשותו שביטל לו; וכן כמה פעמים. יש ביטול רשות בחורבה, כדרך שהיא בחצר.

ו) מי שביטל רשותו, וחזר וטילטל ברשותו שביטל -- אם במזיד הוציא, הרי זה אוסר עליהן, שהרי לא עמד בביטולו; ואם בשוגג הוציא, אינו אוסר, שהרי הוא עומד בביטולו. במה דברים אמורים, שלא קדמו והחזיקו אלו שביטל להן; אבל אם קדמו והחזיקו והוציאו -- אם חזר הוא והוציא בין בשוגג בין במזיד, אינו אוסר עליהן.

ז) שני בתים בשני צידי רשות הרבים, והקיפום גויים מחיצה בשבת -- אין מבטלין זה לזה, הואיל ואי אפשר להם לערב מאמש. אחד מבני חצר שמת, והניח רשותו לאחד מן השוק -- אם מת מבעוד יום, הרי היורש שאינו מבני החצר אוסר עליהן; ואם מת משחשיכה, אינו אוסר עליהן. אחד מן השוק שמת, והניח רשותו לאחד מבני החצר -- אם מבעוד יום מת, אינו אוסר, שהרי כולן מעורבין; ואם מת משחשיכה, אוסר עליהן, עד שיבטל להן רשות מורישו.

ח) ישראל וגר ששרויין במערה אחת, ומת הגר מבעוד יום -- אף על פי שלא החזיק ישראל אחר בנכסיו עד שחשיכה, הרי זה המחזיק אוסר עד שיבטל, שהרי הוא כיורש; ואם מת הגר משחשיכה -- אף על פי שהחזיק ישראל אחר בנכסיו, אינו אוסר עליו, אלא בהיתרו הראשון הוא עומד.

ט) ישראל הדר עם הנוכרי או עם גר תושב בחצר, אינו אוסר עליו, שדירת הגוי אינה דירה, אלא כבהמה הוא חשוב. ואם היו שני ישראליים או יתר, וגוי שוכן עימהם -- הרי זה אוסר עליהן; ודבר זה, גזירה -- שלא ישכנו גוי עימהם, שלא ילמדו ממעשיו. ולמה לא גזרו בישראל אחד וגוי אחד, מפני שאינו דבר מצוי -- שהרי יפחד שמא יתייחד עימו ויהרגנו, וכבר אסרו להתייחד עם הגוי.

י) שני ישראליים וגוי השוכנים בחצר אחת, ועירבו הישראליים לעצמם -- לא הועיל כלום; וכן אם ביטלו לגוי, או ביטל להן, או ביטלו הישראליים זה לזה ונעשו כיחיד עם הגוי -- לא הועילו כלום: שאין עירוב מועיל במקום גוי, ואין ביטול רשות מועיל במקום גוי; ואין להן תקנה -- אלא שישכרו ממנו רשותו, וייעשה הגוי כאילו הוא אורח עימהן. וכן אם היו גויים רבים -- משכירין רשותם לישראליים, והישראליים מערבין ומותרין. וישראל אחד ששכר מן הגוי -- מערב עם שאר הישראליים, ויותרו כולם; ואין כל אחד ואחד, צריך לשכור מן הגוי.

יא) שתי חצרות זו לפנים מזו, וישראל אחד וגוי דרים בפנימית וישראל אחר בחיצונה, או שהיה ישראל וגוי בחיצונה וישראל אחד בפנימית -- הרי זה אוסר על החיצונה, עד שישכור ממנו, שהרי רגלי שני ישראליים וגוי מצויים שם; והפנימי, מותר בפנימית.

יב) שוכרין מן הגוי אפילו בשבת, שהשכירות כביטול רשות היא, שאינה שכירות ודאית, אלא היכר בלבד; לפיכך שוכרין מן הגוי אפילו בפחות משווה פרוטה, ואשתו של גוי משכרת שלא מדעתו. וכן שכירו ושמשו, משכירין שלא מדעתו; ואפילו היה שכירו או שמשו ישראלי, הרי זה משכיר שלא מדעתו. שאל מן הגוי מקום להניח בו חפציו, והשאילו -- הרי נשתתף עימו ברשותו, ומשכיר שלא מדעתו. היה לגוי שני שכירים או שמשים או נשים רבות -- אם השכיר אחד מהן, דייו.

יג) שני ישראליים וגוי הדרים בחצר אחת, ושכרו מן הגוי בשבת -- חוזר האחד ומבטל רשותו לשני, ומותר; וכן אם מת הגוי בשבת -- מבטל הישראלי לישראל האחר, ויהיה מותר לטלטל.

יד) גוי שהשכיר מגוי -- אם אין הראשון יכול להוציא הגוי השני עד שישלים זמן שכירותו, שוכרין מזה הגוי השני, שהרי נכנס תחת הבעלים; ואם יש רשות לראשון להוציא הגוי השוכר ממנו בכל עת שירצה, אם לא היה השני עומד ושכרו הישראליים מן הראשון, הרי אלו מותרין.

טו) חצר שישראליים וגוי שרויין בה, והיו חלונות פתוחות מבית ישראלי זה לבית ישראלי זה, ועשו עירוב דרך חלונות -- אף על פי שהם מותרין להוציא מבית לבית דרך חלונות, הרי הם אסורין להוציא מבית לבית דרך פתחים, מפני הגוי, עד שישכיר: שאין רבים נעשים בעירוב כיחיד, במקום הגוי.

טז) ישראל שהוא מחלל שבת בפרהסיה, או שהוא עובד עבודה זרה -- הרי הוא כגוי לכל דבריו; ואין מערבין עימו, ואינו מבטל -- אלא שוכרין ממנו כגוי. אבל אם היה מן המינים שאין עובדין עבודה זרה, ואין מחללין שבת, כגון צדוקיין ובייתוסיין וכל הכופרים בתורה שבעל פה -- כללו של דבר, כל מי שאינו מודה במצות עירוב -- אין מערבין עימו, לפי שאינו מודה בעירוב, ואין שוכרין ממנו, לפי שאינו כגוי; אבל מבטל הוא רשותו לישראל הכשר, וזו היא תקנתו. וכן אם היה ישראל אחד כשר, וזה הצדוקי בחצר -- הרי זה אוסר עליו, עד שיבטל לו.


  Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

Current
  • Daily Lessons
  • Weekly Texts & Audio
  • Candle-Lighting times

    Moshiach
  • Resurrection
  • For children - part 1
  • For children - part 2

    PDA
  • Palm Pilot
  • Pocket PC
  • P800
  • General
  • Jewish Women
  • Holiday guides
  • About Holidays
  • The Hebrew Alphabet
  • Hebrew/English Calendar
  • Glossary

    613 Commandments
  • 248 Positive
  • 365 Negative

    Books
  • by SIE
  • About
  • Chabad
  • The Baal Shem Tov
  • The Alter Rebbe
  • The Rebbe Maharash
  • The Previous Rebbe
  • The Rebbe
  • Mitzvah Campaign

    Children's Corner
  • Rabbi Riddle
  • Rebbetzin Riddle
  • Tzivos Hashem

  • © Copyright 1988-2004
    All Rights Reserved
    Chassidus.com