הלכות עבודה זרה פרק יב

א) אין מגלחין פאתי הראש, כמו שהיו עושים עובדי עבודה זרה וכומריהן, שנאמר "לא תקיפו, פיאת ראשכם" (ויקרא יט,כז). וחייב על כל פיאה ופיאה; לפיכך המגלח שני צדעיו, אפילו בבת אחת, והתראה אחת -- לוקה שתיים.

ב) אחד המגלח הפיאות בלבד ומניח שיער כל הראש, ואחד המגלח כל הראש כאחד, הואיל וגילח הפיאות, לוקה. במה דברים אמורים, באיש המגלח; אבל איש המתגלח, אינו לוקה אלא אם כן סייע למגלח. והמגלח את הקטן, לוקה.

ג) [ב] האישה שגילחה פיאת ראש האיש, או שנתגלחה -- פטורה, שנאמר "לא תקיפו, פיאת ראשכם; ולא תשחית, את פיאת זקנך" (ויקרא יט,כז): כל שישנו בבל תשחית, ישנו בבל תקיף; ואישה שאינה בבל תשחית, לפי שאין לה זקן. לפיכך העבדים, הואיל ויש להם זקן, אסורין בהקפה.

ד) [ג] כל מצוות לא תעשה שבתורה, אחד אנשים ואחד נשים, חייבים -- חוץ מבל תשחית, ובל תקיף, ובל יטמא כוהן למתים. וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה, נשים פטורות: חוץ מקידוש היום, ואכילת מצה בלילי הפסח, ואכילת הפסח, ושחיטתו, והקהל, ושמחה -- שהנשים חייבות.

ה) [ד] טומטום ואנדרוגינוס, הרי הן ספק -- נותנין עליהן חומרי האיש וחומרי האישה בכל מקום, וחייבים בכול; ואם עברו, אינם לוקין.

ו) [ה] אף על פי שהאישה מותרת לגלח פיאת ראשה, הרי היא אסורה לגלח פיאת ראש הזכר; ואפילו פיאת קטן, אסור לה לגלח לו. [ו] ופיאה זו שמניחים בצדע, לא נתנו בו חכמים שיעור; ושמענו מזקנינו, שאינו מניח פחות מארבעים שערות. ומותר ללקט הפיאות במספריים, לא נאסר אלא השחתה בתער.

ז) דרך כומרי עבודה זרה היה להשחית זקנם, לפיכך אסרה תורה להשחית הזקן. וחמש פיאות יש בו -- לחי העליון ולחי התחתון מימין, ולחי העליון ולחי התחתון משמאל, ושיבולת הזקן. ולוקה על כל פיאה, ופיאה; ואם נטלן כולן כאחת, לוקה חמש. ואינו חייב עד שיגלחנו בתער, שנאמר "ולא תשחית, את פיאת זקנך" (ויקרא יט,כז), גילוח שיש בו השחתה; לפיכך אם גילח זקנו במספריים, פטור. ואין המתגלח לוקה, עד שיסייע. ואישה -- מותרת להשחית זקנה, אם יש לה שיער בזקן; ואם השחיתה זקן האיש, פטורה.

ח) השפה, מותר לגלחו בתער, והוא השיער שעל גב השפה העליונה; וכן השיער המדולדל מן השפה התחתונה. ואף על פי שהוא מותר, לא נהגו ישראל להשחיתו, אלא לגלח קצתו, עד שלא יעכב אכילה ושתייה.

ט) העברת השיער משאר הגוף, כגון בית השחי ובית הערווה, אינו אסור מן התורה, אלא מדברי סופרים; והמעבירו, מכין אותו מכת מרדות. במה דברים אמורים, במקום שאין מעבירין אותו אלא נשים כדי שלא יתקן עצמו תיקון נשים; אבל במקום שמעבירין השיער האנשים, אם העביר, אין מכין אותו. ומותר להעביר שיער שאר אברים במספריים, בכל מקום.

י) לא תעדה אישה עדי האיש, כגון שתשים בראשה מצנפת או כובע, או תלבוש שריון וכיוצא בו, או שתגלח ראשה כאיש; ולא יעדה איש עדי אישה, כגון שילבוש בגדי צבעונין וחלי זהב -- במקום שאין לובשין אותן הכלים, ואין משימין אותו החלי, אלא נשים: הכול, כמנהג המדינה.

יא) איש שעדה עדי אישה, ואישה שעדת עדי איש -- לוקין. המלקט שערות לבנות מתוך השחורות, מראשו או מזקנו -- משילקט שערה אחת, לוקה, מפני שעדה עדי אישה; וכן אם צבע שיערו שחור -- משיצבע שערה לבנה אחת, לוקה.

יב) טומטום ואנדרוגינוס -- אינו עוטף כאישה, ולא מגלח ראשו כאיש; ואם עשה כן, אינו לוקה.

יג) [יא] כתובת קעקע האמורה בתורה, הוא שישרוט על בשרו וימלא מקום השריטה כוחל או דיו או שאר צבעונין הרושמין; וזה מנהג הגויים הרושמין עצמן לעבודה זרה שלהן, כלומר שהוא עבד מכור לה ומורשם לעבודתה. ומעת שירשום באחד מדברים הרושמין אחר שישרוט, באי זה מקום מן הגוף, בין איש בין אישה -- לוקה.

יד) כתב ולא רשם בצבע, או שרשם בצבע ולא כתב בשריטה -- פטור: עד שיכתוב ויקעקע, שנאמר "וכתובת קעקע" (ויקרא יט,כח). במה דברים אמורים, בכותב. אבל זה שכתבו בבשרו וקיעקעו בו, אינו חייב אלא אם כן סייע, כדי שיעשה מעשה; אבל אם לא עשה כלום, אינו לוקה.

טו) [יב] השורט שריטה אחת על המת -- לוקה, שנאמר "ושרט לנפש לא תיתנו בבשרכם" (ויקרא יט,כח): אחד ישראל, ואחד כוהן. שרט שריטה אחת על חמישה מתים, או חמש שריטות על מת אחד -- לוקה חמש: והוא, שהתרו בו על כל אחת ואחת.

טז) [יג] גדידה ושריטה, אחת היא; וכשם שהיו הגויים שורטים בבשרם על מתיהם מפני הצער, כך היו חובלין בעצמם לעבודה זרה, שנאמר "ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים" (מלכים א יח,כח). גם זה אסרה תורה, שנאמר "לא תתגודדו" (דברים יד,א): אלא שעל מת -- בין שרט בידו בין שרט בכלי, לוקה. לעבודה זרה -- בכלי, חייב מלקות; בידו, פטור.

יז) [יד] ובכלל אזהרה זו, שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת, זה נוהג במנהג, וזה נוהג במנהג אחר -- שדבר זה גורם למחלוקות גדולות: שנאמר "לא תתגודדו" (דברים יד,א), לא תיעשו אגודות אגודות.

יח) [טו] הקורח קורחה על המת -- לוקה, שנאמר "ולא תשימו קורחה בין עיניכם, למת" (דברים יד,א). אחד ישראל ואחד כוהן שקרח על המת, אינו לוקה אלא אחת. הקורח ארבע או חמש קורחות על מת אחד, לוקה כמניין הקורחות -- והוא שהתרו בו, על כל קורחה וקורחה.

יט) אחד הקורח בידו, או בסם. הטביל חמש אצבעותיו בסם, והניחן בחמישה מקומות בראשו בבת אחת, הואיל וקרח חמש קורחות -- אף על פי שהיא התראה אחת, לוקה חמש: שהרי כולן באין כאחת. וחייב על כל הראש, כבין העיניים, שנאמר "לא יקרחו קורחה בראשם" (ויקרא כא,ה). וכמה שיעור הקורחה, כדי שייראה מראשו כגריס פנוי, בלא שיער.

כ) [טז] הקורח ראשו, או השורט בבשרו, על ביתו שנפל, ועל ספינתו שנטבעה בים -- פטור; ואינו לוקה אלא על המת בלבד, או השורט לעבודה זרה.

כא) הקורח קורחה בראשו של חברו, והשורט שריטה בבשר חברו, והכותב כתובת קעקע בבשרו של חברו, והיה חברו מסייע -- בזמן ששניהן מזידין, שניהן לוקין; אחד שוגג ואחד מזיד, המזיד משניהן לוקה, והשוגג פטור.