הלכות שאר אבות הטומאות פרק ו

א) טומאת עבודה זרה, מדברי סופרים; ויש לה רמז מו התורה, "הסירו את אלוהי הנכר אשר בתוככם, והיטהרו והחליפו שמלותיכם" (בראשית לה,ב).

ב) ארבעה אבות הטומאות יש בה -- עבודה זרה עצמה, ומשמשיה, ותקרובת שלה, ויין שנתנסך לה; וטומאת כולן, מדבריהם.

ג) [ב] עבודה זרה עצמה -- מטמאה אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר; ואינה מטמאה במשא, כשרץ שנאמר "שקץ תשקצנו" (דברים ז,כו). ושיעורה כזית: לא תהיה זאת שאינה מן התורה, חמורה מן המת; אבל אם הייתה הצורה פחותה מכזית, הרי זו טהורה.

ד) [ג] קצץ אבר ממנה -- אפילו היה כמרדע, הרי זה טהור, שעבודה זרה אינה מטמאה לאברים, אלא הצורה כולה כשהיא שלמה: שנאמר "תזרם, כמו דווה" (ישעיהו ל,כב) -- מה דווה אינה מטמאה לאברים, אף עבודה זרה אינה מטמאה לאברים.

ה) כקולי אבות הטומאות דנו בה, מפני שטומאתה מדבריהם: עשו אותה כשרץ שאינו מטמא במשא, וכמת שאינו מטמא אלא בכזית, וכנידה שאינה מטמאה לאברים. [ד] נתפרקה עבודה זרה -- אף על פי שההדיוט יכול להחזירה, שהרי כל אבריה קיימין -- אינה מטמאה.

ו) [ה] כל משמשי עבודה זרה כשרץ -- מטמאין אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר, ואינן מטמאין במשא; ושיעור טומאתן בכזית. ואפילו קצץ ממשמשיה -- כזית מן הכלי, מטמא כשרץ; זו חומר במשמשיה, יותר מעבודה זרה עצמה. ובית עבודה זרה, אבניו, ועציו, ועפרו -- מטמאין בכזית במגע, ככל המשמשין.

ז) [ו] המכניס ראשו ורובו לבית עבודה זרה, נטמא כנוגע. וכן כלי חרס שהכניס אווירו לבית עבודה זרה, נטמא; ספסלים וקתדראות שהכניס רובן לבית עבודה זרה, טמאים. וכולן ראשון לטומאה.

ח) [ז] תקרובת עבודה זרה -- מטמאה במגע ובמשא, כנבילה; ושיעורה בכזית. כל דבר שמקריבין לה, בין בשר בין שאר אוכלין ומשקין -- הכול כנבילה, שהכתוב קראן "זבחי מתים" (תהילים קו,כח). ואף על פי שאין תקרובת עבודה זרה של אוכלין בטילה לעולם, להתירה בהניה -- אם ביטלה, הרי זו ספק לטומאה. אבל כלי שהוא תקרובת עבודה זרה שביטלו, טהור; וכן עבודה זרה ומשמשיה שביטלן, טהורין.

ט) [ח] יין שנתנסך לעבודה זרה -- מטמא אדם וכלים במגע, וכלי חרס באוויר, ומטמא אדם במשא כנבילה. וטומאתו בכזית -- שנאמר "אשר חלב זבחימו יאכלו, ישתו יין נסיכם" (דברים לב,לח), הרי יין נסיכם כחלב זבחימו. ואין מטמא טומאה זו, אלא יין שנתנסך ביד לפני עבודה זרה; אבל סתם יינם של גויים -- מטמא טומאה קלה, כשאר כל משקין טמאין.

י) [ט] מכל הדברים שביארנו מתחילת הספר עד כאן, אתה למד שאבות הטומאות -- מהם אבות של תורה, ומהם אבות של דברי סופרים. [י] וכל המיטמא מחמת אב של תורה, הרי הוא ולד טומאה של תורה; וכל המיטמא מחמת אב של דברי סופרים, הרי זה ולד של דבריהם.

יא) כל אב טומאה שהוא מטמא במגע ואינו מטמא במשא, בין אב של תורה בין אב של דבריהם -- אדם הנוגע בו, אינו מטמא בגדים בשעת מגעו, ולא אדם ולא כלי חרס, אף על פי שעדיין לא פירש ממטמאיו; והרי הוא אחר שפירש ממטמאיו או קודם שיפרוש, ולד -- שהוא מטמא אוכלין ועושה אותן שני לטומאה, מפני שהוא ראשון.

יב) וכל אב טומאה שמטמא במגע ובמשא, בין אב של תורה בין אב של דבריהם -- אדם הנוגע בו או הנושאו, מטמא בגדים בשעת מגעו ובשעת נשיאתו, ועושה אותן ראשון לטומאה; וכן אם נגע באוכלין, עשה אותן ראשון כל זמן שלא פירש ממטמאיו.

יג) פירש ממטמאיו -- הרי הוא ראשון לטומאה לכל דבר, ואינו מטמא בגדים; ואם נגע באוכלין, הרי הן שני.

יד) במה דברים אמורים, בשאר כל האבות -- חוץ מן הנבילות והמרכב. אבל הנבילה והמרכב -- אף על פי שהן מטמאין במגע ובמשא, הנוגע בהן אינו מטמא בגדים בשעת מגעו; ואם נגע באוכלין, הרי הן שני לטומאה. והנושאן מטמא בגדים, בשעת נשיאתו; ואם נגע באוכלין עד שלא פירש, הרי הן ראשון לטומאה כמו שביארנו.

טו) [יג] מי חטאת שיש בהם כדי הזיה -- אף על פי שהן כנבילה וכמרכב, שאין מטמא בגדים אלא הנושאן -- הרי הנוגע בהן מטמא בגדים בשעת מגעו משום נושא: שאי אפשר שייגע במים, שלא יסיט אותן; וכבר ביארנו שאחד הנושא, ואחד המסיט.

טז) וכן הנוגע בצמר הנבילה, או שנגע בנימי המרכב -- מטמא בגדים בשעת מגעו משום נושא: שאי אפשר לנגוע בדברים אלו, שלא יסיט אותן; ולפיכך מטמא בגדים עד שלא פירש, כדין הנושא.

יז) [יד] הבולע נבילת עוף הטהור -- בשעת בליעתו, מטמא בגדים כמו שביארנו; והם ראשון לטומאה. וכן אם נגע באוכלין, הרי הם ראשון לטומאה. ואחר שבלע, הרי זה פירש ממטמאיו.

יח) [טו] השורף פרה אדומה, ופרים ושעירים הנשרפים, והמשלח השעיר לעזאזל -- אף על פי שבשעת מעשיהם מטמאין בגדים כמו שביארנו -- אם נגעו באוכלין אפילו בשעת מעשיהם, הרי הם שני לטומאה.

יט) [טז] הנוגע באב מאבות הטומאות המושלך בתוך המקוה, כגון נבילה או שרץ או משכב, שהיה במקוה, ונגע בו -- הרי זה טמא: שנאמר "אך מעיין ובור מקוה מים, יהיה טהור; ונוגע בנבלתם, יטמא" (ויקרא יא,לו) -- אפילו כשהם בתוך המקוה, מטמאין. וכשיעלה זה מן המקוה, יטהר הנוגע. וכן זב שדרס על המשכב שהוא מונח במקוה, הרי המשכב טמא; וכשיעלה המשכב מן המקוה -- יטהר, שהרי עלתה לו טבילה. וזה הנוגע במשכב כשהוא במקוה -- אם פשט ידו ונגע חוץ למקוה, הרי זה מטמא בגדים; ואין צריך לומר, שהוא מטמא אוכלין ומשקין.