ספר הפלאה

נדבות פי, רצה נא ה'; ומשפטיך למדני (תהילים קיט,קח).

ספר הפלאה והוא ספר שישי

הלכותיו ארבע, וזה הוא סידורן: הלכות שבועות, הלכות נדרים, הלכות נזירות, הלכות ערכין וחמרין.

---

הלכות שבועות

הלכות שבועות. יש בכללן חמש מצוות -- אחת מצות עשה, וארבע מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) שלא לישבע בשמו לשקר; (ב) שלא לישא את שמו לשוא; (ג) שלא לכפור בפיקדון; (ד) שלא לישבע על כפירת ממון; (ה) לישבע בשמו באמת. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.

---

הלכות שבועות פרק א

א) ארבעה מיני שבועות הן -- שבועת ביטוי, ושבועת שוא, ושבועת הפיקדון, ושבועת העדות. שבועת ביטוי, היא שנאמר בתורה "או נפש כי תישבע לבטא בשפתיים להרע או להיטיב" (ויקרא ה,ד); והיא נחלקת לארבעה חלקים -- שתיים להבא, ושתיים לשעבר, כגון שנשבע על דבר שעבר שנעשה או שלא נעשה, ועל דבר שעתיד להיות שייעשה ושלא ייעשה. [ב] ואין שבועת ביטוי נוהגת אלא בדברים שאפשר לו לעשותן, בין להבא בין לשעבר.

ב) כיצד לשעבר -- שאכלתי, או שזרקתי אבן לים, או שדיבר פלוני עם פלוני, או שלא אכלתי, או שלא זרקתי אבן לים, או שלא דיבר פלוני עם פלוני; כיצד להבא -- שאוכל, או שאזרוק אבן לים, או שלא אוכל, או שלא אזרוק אבן לים: הרי אלו שתיים לשעבר, ושתיים להבא.

ג) נשבע על אחת מארבע מחלקות אלו והחליף, כגון שנשבע שלא יאכל ואכל, או שאכלתי והוא לא אכל -- הרי זו שבועת שקר; ועל זה וכיוצא בו נאמר "לא תישבעו בשמי, לשקר" (ויקרא יט,יב). ואם נשבע לשקר -- במזיד, לוקה; בשוגג, מביא קרבן עולה ויורד, שנאמר "ונעלם ממנו, והוא ידע ואשם" (ויקרא ה,ד).

ד) שבועת שוא, נחלקת לארבע מחלקות: האחת שנשבע על דבר הידוע שאינו כן. כיצד, כגון שנשבע על האיש שהוא אישה, ועל האישה שהוא איש, ועל עמוד של שיש שהוא של זהב; וכן כל כיוצא בזה.

ה) השנייה, שנשבע על דבר ידוע שאין בו ספק לאדם בעולם שהוא כן. כגון שנשבע על השמיים שהיא שמיים, ועל האבן זו שהיא אבן, ועל השניים שהן שניים; וכן כל כיוצא בזה, שזה הדבר אין בו ספק לאדם שלם כדי לצדק הדבר בשבועה.

ו) שלישית, שנשבע לבטל את המצוה. כיצד, כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית, ולא ילבוש תפילין, ושלא יישב בסוכה בחג, ולא יאכל מצה בלילי הפסח, או שיתענה בשבתות ובימים טובים; וכן כל כיוצא בזה.

ז) רביעית, שנשבע על דבר שאין כוח בו לעשותו. כיצד, כגון שנשבע שלא יישן שלושה ימים לילה ויום רצופים; וכן כל כיוצא בזה.

ח) כל הנשבע שבועת שוא מארבע שבועות אלו -- עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תישא את שם ה' אלוהיך, לשוא" (שמות כ,ו; דברים ה,י): אם היה מזיד, לוקה; ואם היה שוגג, פטור מכלום.

ט) [ח] שבועת הפיקדון כיצד, כל מי שיש ממון חברו בידו, בין פיקדון, בין מלווה, או שגזלו, או עשקו, או מצא לו אבידה ולא החזירה, וכיוצא בזה, ותבע ממנו ממון שיש לו בידו, וכפר בו -- הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תכחשו" (ויקרא יט,יא), זו אזהרה לכפירת ממון; ואין לוקין על לאו זה. ואם נשבע לו על שקר, על ממון שכפר בו -- הרי זה עובר בלאו אחר, ועל זה נאמר "ולא תשקרו, איש בעמיתו" (שם), זו אזהרה לנשבע על כפירת ממון; ושבועה זו, היא הנקראת שבועת הפיקדון.

י) [ט] ומה הוא חייב על שבועת הפיקדון ששקר בה -- משלם את הקרן שכפר בו, עם תוספת חומש; ומקריב אשם ודאי, בין שהיה מזיד בין שהיה שוגג, שנאמר "וכחש בעמיתו בפיקדון או בתשומת יד... והיה כי יחטא ואשם" (ויקרא ה,כא-כג) -- ולא נאמר בו ונעלם, לחייב שוגג כמזיד: [י] והוא שיזיד בפיקדון או בממון שנתחייב בו, ויידע בו בשעת שבועה; אבל אם שגג ושכח שיש לו אצלו ממון וכפר ונשבע, ואחר כך ידע -- הרי זה אנוס, ופטור מכלום.

יא) וכן אם לא ידע שאסור לישבע לשקר על כפירת ממון, הרי זה אנוס ופטור. [יא] אם כן היאך היא שגגת שבועת הפיקדון, כגון שנעלם ממנו אם חייבין עליה קרבן אם לאו, וידע שהיא אסורה ושיש לו אצלו ממון -- זו היא שגגתה; וזדונה, שידע שחייבין עליה קרבן.

יב) שבועת העדות כיצד, העדים שידעו עדות ממון, ותבעם בעל העדות להעיד לו, וכפרו בעדותן ולא העידו, ונשבעו שאינן יודעין לו עדות -- זו היא נקראת שבועת העדות; וחייבין על שבועה זו קרבן עולה ויורד, בין שהיו מזידין בין שהיו שוגגין, שנאמר "נפש כי תחטא ושמעה קול אלה, והוא עד או ראה..." (ויקרא ה,א) -- ולא נאמר בה ונעלם, לחייב על הזדון כשגגה.

יג) כיצד שגגת שבועת העדות, כגון שנעלם ממנו שחייבין עליה קרבן, וידע ששבועה זו אסורה, ושהיא שקר; וזדונה, שידע שחייבין עליה קרבן. אבל אם לא ידע שהיא אסורה, או ששכחו העדות ונשבעו, ואחר כך נודע להן שהן יודעין לו עדות, ושנשבעו על שקר -- הרי אלו אנוסין, ופטורין אף מן הקרבן.

---

הלכות שבועות פרק ב

א) אחד הנשבע אחת מארבע מיני שבועות אלו מפי עצמו, ואחד הנשבע מפי אחרים וענה אמן, אפילו השביעו גוי או קטן וענה אמן -- חייב: שכל העונה אמן אחר שבועה, כמוציא שבועה מפיו. ואחד העונה אמן, או האומר דבר שעניינו כעניין אמן, כגון שאמר הין או מחוייב אני בשבועה זו, או קיבלתי עליי שבועה זו, וכל כיוצא בזה בכל לשון -- הרי זה כנשבע לכל דבר, בין לחייבו מלקות בין לחייבו קרבן.

ב) אחד הנשבע או שהשביעו אחר בשם המיוחד, או באחד מן הכינויין, כגון שנשבע במי ששמו חנון, ובמי ששמו רחום, ובמי ששמו ארך אפיים, וכיוצא בהן בכל לשון -- הרי זו שבועה גמורה.

ג) וכן אלה וארור, הרי הן שבועה -- והוא, שיזכיר שם מן השמות או כינוי מן הכינויין. כיצד, כגון שאמר באלה או ארור לה', או למי ששמו חנון, מי שיאכל דבר פלוני, ואכלו -- הרי זה נשבע על שקר; וכן בשאר מיני שבועות. [ג] וכן האומר שבועה בה', או במי ששמו חנון, שלא אוכל, ואכל, שזו אישה, והוא איש, שאין לך בידי כלום, ויש לו, שאיני יודע לך עדות, והוא יודע -- הרי זה חייב.

ד) אמר אלה או ארור או שבועה, ולא הזכיר שם ולא כינוי -- הרי זה אסור בדבר שנשבע עליו; אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן, אם עבר על שבועתו -- עד שיהיה בה שם מן השמות המיוחדין או כינוי מן הכינויין, כמו שביארנו.

ה) ולא השבועה בלבד -- אלא כל כינויי שבועה, כשבועה. כגון שהיו אנשי אותו מקום עילגים והיו קוראים לשבועה שבותה או שקוקה, או שהיו ארמיים שלשון שבועה בלשונם מומתא, והיו העילגים מכנין אותה מוהא -- כיון שאמר לשון שמשמעו ועניינו שבועה, הרי זה חייב כמו שהוציא לשון שבועה. [ו] וכן האומר לאו לאו שתי פעמים דרך שבועה, או הן הן, והזכיר שם או כינוי -- הרי זה כנשבע; וכן ימין שבועה, ושמאל שבועה -- שנאמר "נשבע ה' בימינו, ובזרוע עוזו" (ישעיהו סב,ח).

ו) וכן האומר מבטא שלא אעשה כך וכך, והזכיר שם או כינוי -- הרי זה שבועה. [ז] אמר איסר לה' או למי ששמו חנון שלא אעשה, או שאעשה -- הואיל והוציאו בלשון שבועה, הרי הוא כשבועה.

ז) [ח] שמע חברו נשבע, ואמר ואני כמותך -- הואיל ולא הוציא שבועה מפיו ולא השביעו חברו, הרי זה פטור; וזהו מתפיס בשבועה, שהוא פטור. [ט] וכן אם נשבע שלא אוכל בשר זה, וחזר ואמר והרי הפת הזו כבשר הזה -- הרי הוא פטור על הפת, שהרי לא הוציא שבועה מפיו עליה אלא התפיסה; ואף על פי שהוא פטור מן המלקות או מן הקרבן, אסור לו לאכול אותה הפת שהתפיס בשבועה.

ח) [י] מי שנתכוון לשבועה, וגמר בליבו שלא יאכל היום או שלא ישתה, ושדבר זה אסור עליו בשבועה, ולא הוציא בשפתיו -- הרי זה מותר, שנאמר "לבטא בשפתיים" (ויקרא ה,ד), אין הנשבע חייב, עד שיוציא עניין שבועה בשפתיו. [יא] וכן אם גמר בליבו להישבע, וטעה והוציא בשפתיו דבר שלא היה בליבו -- הרי זה מותר.

ט) כיצד, המתכוון להישבע שלא יאכל אצל ראובן, וכשבא להוציא שבועה נשבע שלא יאכל אצל שמעון -- הרי זה מותר לאכול עם ראובן, שהרי לא הוציאו בשפתיו, ועם שמעון, שהרי לא היה שמעון בליבו. [יב] וכן שאר מיני שבועות, אינו חייב עד שיהיה פיו וליבו שווין.

י) לפיכך אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום, ואכל, והתרו בו, ואמר אני לא היה בליבי אלא שלא אצא היום וטעה לשוני והוציא אכילה שלא הייתה בליבי -- הרי זה אינו לוקה, עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע, או שקיבל התראה, ולא טען שטעה בעת התראה: אף על פי שטען אחר כך, אין שומעין לו.

יא) וכן אם התרו בו, ואמר מעולם לא נשבעתי, או לא נדרתי על דבר זה, ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר, אמר כן היה אבל לא היה פי וליבי שווין, או תנאי היה בליבי על הנדר -- אין שומעין לו, ולוקה.

יב) [יג] כיוצא בו, אמרו לו אשתך נדרה, ואמר בליבי היה להפר לה, והפרתי -- שומעין לו; אמרו לו נדרה, והוא אומר לא נדרה, וכיון שראה אותם העידו עליו, אמר בליבי היה להפר -- אין שומעין לו. [יד] גמר בליבו שלא לאכול פת חיטין, ונשבע שלא יאכל פת סתם -- אסור בפת חיטים, שפת חיטים פת שמה.

יג) [טו] מי שנשבע ואמר, שבועה שלא אוכל היום, ועל דעתכם אני נשבע -- אין זה יכול לומר, כך וכך היה בליבי: שלא נשבע זה על דעתו, אלא על דעת אחרים; וכיון שהיה פיו וליבם של אחרים שווין שנשבע על דעתם, חייב -- ליבם של אלו, במקום ליבו קם. וכן בשאר מיני שבועות. [טז] לפיכך כשמשביעין הדיינין את הנשבע, אומרין לו, לא על דעתך אנו משביעין אותך, אלא על דעתנו.

יד) [יז] מי שנשבע והיה פיו וליבו שווין בשבועה, ואחר שנאסר, חזר בו מיד בתוך כדי דיבור, והוא כדי שיאמר תלמיד לרב שלום עליך רבי, ואמר, אין זו שבועה, או ניחמתי, או חזרתי בי, וכיוצא בדברים אלו שעניינם שהתיר מה שאסר -- הרי זה מותר, ונעקרה השבועה: שזה דומה לטועה. [יח] וכן אם אמרו לו אחרים, חזור בך, או מותר לך, וכיוצא בדברים אלו, וקיבל מהן בתוך כדי דיבור ואמר, הין, או חזרתי בי, וכיוצא בזה -- הרי זה מותר; ואם אחר כדי דיבור, אינו יכול לחזור בו.

טו) [יט] נשבע וחזר בו בתוך כדי דיבור בליבו, אין זה כלום; וכן אם אמרו לו אחרים, חזור בך, או מותר לך, או מחול לך, וקיבל דבריהם בליבו בתוך כדי דיבור -- אין זה כלום: עד שיוציא החזרה בפיו, כמו השבועה.

---

הלכות שבועות פרק ג

א) כל הנשבע שבועה מארבע מיני שבועות אלו באונס, הרי זה פטור מכלום. ואחד הנשבע מתחילתו באונס כמו שביארנו, או שנשבע ונאנס ולא הניחוהו לקיים שבועתו, או שהשביעו אנס; לפיכך נשבעין לחרמין ולהורגין ולמוכסין. [ב] באי זה מוכס אמרו, במוכס העומד מאליו שלוקח ממון שלא ברשות מלך המדינה; או שלוקח ברשות המלך, אבל מוסיף לעצמו על הדבר הקצוב, כמו שיתבאר בהלכות גזילה.

ב) [ג] וצריך הנשבע באונס להיות כוונתו בליבו בעת השבועה, לדבר הפוטרו; ואף על פי שהדברים אלו שבלב אינן דברים, הואיל ואינו יכול להוציא בשפתיו מפני האונס, הרי זה סומך על דברים שבליבו. [ד] כיצד, כגון שנשבע לאנס שלא יאכל בשר סתם, ובליבו שלא יאכל היום, או שלא יאכל בשר חזיר -- הרי זה מותר; וכן כל כיוצא בזה.

ג) [ה] וכן שבועות של הבאי ושל שגגה, פטור עליהן. שבועות של הבאי כיצד, כגון שראה חילות גדולים וחומה גבוהה, ונשבע שראיתי חיל פלוני המלך והם כיוצאי מצריים, ושראיתי חומת עיר פלונית גבוהה עד לרקיע, וכיוצא בדברים אלו -- שזה לא גמר בליבו שהדבר כך בלא פחות ולא יותר, ולא נתכוון אלא לספר את גובה החומה או רוב העם.

ד) [ו] שבועה של שגגות כיצד, אם שבועת העדות או הפיקדון היא, כגון ששגג בפיקדון ובעדות שהוא פטור מכלום כמו שביארנו; ואם שבועת שוא היא, כגון שנשבע שלא ילבוש תפילין ולא ידע שהתפילין מצוה; ואם שבועת שקר היא, כגון שנשבע שלא אכל ונזכר שאכל, או שנשבע שלא יאכל ושכח ואכל, או שלא תיהנה אשתו לו מפני שגנבה כיסו או שהכת את בנו, ונודע שלא גנבה ושלא הכת. וכן כל כיוצא בזה.

ה) [ז] אם כן איזו היא שגגת שבועת ביטוי שחייבין עליה קרבן עולה ויורד לשעבר, כגון שנשבע שלא אכל, והוא יודע שאכל וששבועת שקר זו שנשבע אסורה, אבל לא ידע שחייבין עליה קרבן -- זו היא השגגה שחייבין עליה קרבן עולה ויורד בשבועת ביטוי לשעבר.

ו) [ח] וכיצד היא השגגה שחייבין עליה קרבן להבא, כגון שנשבע שלא יאכל פת חיטין, ושגג ודימה שנשבע שיאכל פת חיטין ואכלה, שזו נעלמה ממנו השבועה היאך הייתה, והרי הוא זוכר את החפץ שנשבע עליו -- זו היא שגגת שבועת ביטוי להבא שחייבין עליה קרבן. [ט] אבל אם נשבע שלא יאכל פת חיטין, ואכל פת חיטין על דעת שהיא פת שעורים -- הרי זה אנוס, ופטור: שהרי לא נעלמה ממנו שבועה, ולא נעלם ממנו אלא חפץ שנשבע עליו.

ז) [י] נעלמה ממנו שבועה היאך הייתה, ונעלם ממנו חפץ שנשבע עליו -- הרי זה פטור מן הקרבן. כיצד, כגון שנשבע שלא לאכול פת חיטים, ודימה שנשבע שיאכל פת חיטים, ואכל פת חיטים על דעת שהוא פת שעורים, שהרי העלם שבועה וחפץ בידו -- הרי זה כאנוס, ופטור.

ח) [יא] נשבע על כיכר שלא יאכלנה, ונצטער עליה, ואכלה מפני הצער, והוא שוגג, שהרי דימה שמותר לו לאוכלה מפני הצער -- הרי זה פטור מן הקרבן: לפי שאינו שב מידיעתו אלא ידע שאסורה היא, ואכלה בטעות.