הלכות שחיטה פרק ט

א) פסוקה כיצד, חוט השדרה שנפסק העור החופה את המוח -- טריפה, ובלבד שייפסק רוב היקפו; אבל אם נסדק העור לאורכו, או ניקב -- מותרת. וכן אם נשברה השדרה, ולא נפסק החוט שלה, או שנתמעך המוח שבתוך החוט, ונתנדנד -- הואיל ועורו קיים, הרי זו מותרת.

ב) הומרך המוח ונשפך כמים או כדונג שנמס, עד שיימצא החוט כשמעמידו אינו עומד -- הרי זו טריפה; ואם אינו יכול לעמוד מפני כובדו, הרי זו ספק אסורה.

ג) עד היכן הוא חוט השדרה -- תחילתו מחוץ לפולין שבתחילת העורף, עד סוף פרשה שנייה, שלא יישאר אחריה אלא פרשה שלישית הסמוכה לתחילת האליה. [ד] ושלוש פרשייות אלו, הן שלושה עצמות דבוקין זה בזה למטה מחוליות של שדרה; וחוט השדרה בעוף, עד בין אגפיים. אבל למטה ממקומות אלו -- אין משגיחין על החוט הנמשך לשם, בין שנפסק עורו בין שנמרך המוח.

ד) [ה] קרועה כיצד, בשר החופה את רוב הכרס, והוא המקום מן הבטן שאם ייקרע ייצא הכרס -- אם נקרע בשר זה, טריפה; אף על פי שלא הגיע הקרע לכרס עד שנראית, אלא כיון שנקרע רוב עובי הבשר הזה, או ניטל -- טריפה. וכמה שיעור הקרע באורכו, אורך טפח; ואם הייתה בהמה קטנה ונקרע רוב אורך הבשר החופה את הכרס, אף על פי שאין באורך הקרע טפח -- טריפה, הואיל ונקרע רובה.

ה) [ו] נקדר הבשר הזה בעיגול, או באורך -- אם היה יתר מכסלע, והוא כדי שייכנס בו שלושה גרעיני תמרה זו בצד זו בדוחק -- הרי זו טריפה: שאם יימתח קרע זה, יעמוד על טפח.

ו) [ז] בהמה שנפשט העור שעליה כולו, בין שנקרע ביד או בחולי, ונמצא בשר בלא עור -- הרי זו טריפה, וזו היא שנקראת גלודה. ואם נשאר מן העור רוחב סלע על פני כל השדרה, ורוחב סלע על הטבור, ורוחב סלע על ראשי אבריה -- הרי זו מותרת; ואם ניטל כרוחב סלע מעל כל פני השדרה, או מעל הטבור, או מעל ראשי אבריה, ושאר כל העור קיים -- הרי זה ספק, וייראה לי שמתירין אותה.

ז) [ח] נפולה כיצד, הרי שנפלה הבהמה ממקום גבוה שגובהו עשרה טפחים או יתר, ונתרסק אבר מאבריה -- הרי זו טריפה. וכיצד הוא הריסוק -- שיתרוצץ האבר וייהלם מחמת הנפילה, עד שתפסד צורתו ותוארו: אף על פי שלא ניקב, ולא נסדק, ולא נשבר -- הרי זו טריפה. וכן אם הכה אותה באבן או במטה, ורצץ אבר מאבריה -- טריפה. באיזה אברים אמרו, באברים שבחלל הגוף.

ח) [ט] בהמה שנפלה מן הגג -- אם הלכה, אין חוששין לה; ואם עמדה ולא הלכה, חוששין לה. קפצה מחמת עצמה, אין חוששין לה; הניחה למעלה, ומצאה למטה -- אין חוששין לה שמא נפלה. [י] זכרים המנגחין זה את זה, אין חוששין להן; נפלו לארץ, חוששין להן. וכן בהמה שהייתה מגררת רגליה -- אין חוששין לה שמא נתרסקו אבריה, או שמא נפסק החוט של שדרה.

ט) [יא] גנבים שגונבין הטלאים ומשליכין אותן לאחורי הדיר -- אין חוששין להן משום ריסוק אברים, מפני שאין משליכין אותן אלא בכוונה שלא ישתברו. ואם החזירום והשליכום לדיר -- מחמת יראה, חוששין להן; מחמת תשובה, אין חוששין להן -- מפני שמתכוונין להחזירן שלמים, וייזהרו בהשלכתן.

י) [יב] שור שהרביצוהו לשחיטה -- אף על פי שנפל נפילה גדולה שיש לה קול בעת שמפילין אותו, אין חוששין לו: מפני שנועץ ציפורניו בקרקע, ומתחזק עד שמגיע לארץ.

יא) [יג] הכה הבהמה על ראשה והלכה לה המכה כלפי זנבה, או על זנבה והלכה לה כלפי ראשה, ואפילו הכה אותה במטה על כל השדרה -- אין חוששין לה: ואם יש במטה חוליות חוליות, חוששין לה; ואם הגיע ראש המטה למקצת השדרה, חוששין לה. וכן אם הכה לרוחב השדרה, חוששין לה.

יב) [יד] עוף שנחבט על גבי דבר קשה, כגון כרי של חיטים או קופה של שקדים וכיוצא בהן -- חוששין לריסוק אברים; ואם נחבט על גבי דבר רך, כגון כסות כפולה והתבן והאפר וכיוצא בהן -- אין חוששין לו. [טו] נדבקו כנפיו בדבק בשעת צידה, ונתחבט -- אם בכנף אחת נאחז, אין חוששין לו; ואם נאחז בשתי כנפיו ונתחבט בגופו, חוששין לו.

יג) [טז] נחבט על פני המים -- אם שט מלוא קומתו ממטה למעלה לעומת המים, אין חוששין לו. אבל אם שט ממעלה למטה עם הילוך המים, חוששין לו, שמא המים הן המוליכין אותו; ואם קדם לתבן או קש שמהלכין על גבי המים, הרי זו שט מחמת עצמו, ואין חוששין לו.

יד) [יז] כל מקום שאמרנו, אין חוששין לה -- מותר לשחוט מיד, ואינו צריך לבדוק שמא נתרסק אבר. וכל מקום שאמרנו, חוששין לה -- אם שחטה, צריך לבדוק כנגד כל החלל כולו מקודקוד הראש עד הירך: אם מצא בה טריפה מן הטריפות שמנינו, או שנתרסק אבר מן האברים שבפנים ונפסדה צורתו -- הרי זו טריפה.

טו) אפילו נתרסק אבר מן האברים שאם ניטלו כשרה, כגון טחול וכליות -- הרי זו טריפה: חוץ מבית הרחם -- שאם נתרסק, הרי זו מותרת. [יח] והסימנין אינן צריכין בדיקה בכאן, שאין הנפילה ממעכת אותן.

טז) [יט] נפלה מן הגג, ולא עמדה -- אסור לשחוט אותה, עד שתשהה מעת לעת; ואם שחט בתוך זמן זה, הרי זו טריפה. וכששוחט אותה אחר מעת לעת, צריכה בדיקה כמו שביארנו.

יז) [כ] וכן מי שדרס ברגלו על העוף, או שדרסתו בהמה, או שטרפו לכותל, והרי הוא מפרכס -- משהין אותו מעת לעת; ואחר כך שוחטין אותו, ובודקין אותו כדרך שביארנו.

יח) [כא] סימנים שנידלדלו רובן -- טריפה, ואפילו שלא מחמת נפילה; וכן אם נתקפלו, שהרי אינן ראויין לשחיטה. אבל אם נתפרק רוב תרבץ הושט מן הלחי, הרי זו מותרת -- שאין התרבץ ראוי לשחיטה, כמו שביארנו.

---

הלכות שחיטה פרק י

א) שבורה כיצד, הוא שנשתברו רוב צלעותיה; וצלעות הבהמה, הן אחת עשרה מכאן ואחת עשרה מכאן. נשתברו שש מכאן ושש מכאן, או אחת עשרה מכאן ואחת מכאן -- טריפה: והוא, שנשברו מחציין של מול השדרה.

ב) נשברו שש מכאן ושש מכאן -- אם היו צלעות גדולות שיש בהן מוח, טריפה; ואם לאו, אף על פי שהן רוב, ואף על פי שנשברו כלפי השדרה -- מותרת.

ג) וכן אם נעקרו רוב צלעותיה, טריפה; ואם נעקרה אפילו צלע אחת, וחצי חולייתה עימה, שהצלע תקועה בה -- הרי זו טריפה.

ד) וכן אם נעקרה מן השדרה חוליה אחת, אפילו הייתה מן החוליות שלמטה מן הכסלים שאין בהן צלעות -- הרי זו טריפה.

ה) [ג] בהמה שנשמט הירך שלה מעיקרו, ויצא מן הכף -- אם נתאכלו ניביו, והן היתרות שבעצם הכף שיוצאות על העצם הזכר ואוחזות אותו -- הרי זו טריפה; ואם לא נתאכלו, מותרת. [ד] וכן בעוף -- אם נשמט ירכו, טריפה. נשמט כנפו מעיקרו, חוששין שמא ניקבה הריאה שלו; ולפיכך בודקין אותה, ואחר כך ייאכל. ובהמה שנשמטה ידה מעיקרה -- מותרת, ואין חוששין לה.

ו) [ה] גולגולת בהמה או חיה שניטל ממנה כסלע -- אף על פי שלא ניקב הקרום, טריפה; ואם ניקבה נקבים שיש בהן חיסרון, כולן מצטרפין לכסלע. [ו] וכן גולגולת שנחבס רוב גובהה ורוב היקפה -- טריפה, אף על פי שהקרום שלם ולא חסר ממנה כלום. נחבס רוב גובהה והרי רוב היקפה קיים, או שנחבס רוב היקפה והרי רוב גובהה קיים -- הרי זה ספק; וייראה לי שאוסרין אותה.

ז) עוף של מים כגון אווזים, אם ניקב עצם גולגולתו -- אף על פי שלא ניקב קרום של מוח, טריפה: מפני שקרומו רך. עוף היבשה שהכתו חולדה על ראשו, או שניגף באבן או בעץ -- מניח ידו בצד הנקב ונועץ, או מכניס ידו לתוך פיו ודוחק למעלה: אם ייצא המוח מן הנקב, בידוע שניקב הקרום, וטריפה; ואם לאו, מותר.

ח) בהמה שאחזה דם, או שהייתה מעושנת, או מצוננת, או שאכלה סם שהורג את הבהמה, או ששתת מים הרעים -- הרי זו מותרת; אכלה סם שהורג את האדם, או שנשכה נחש וכיוצא בו -- מותרת משום טריפה, ואסורה מפני סכנת נפשות.

ט) נמצאו כל הטריפות המנויות כשייפרטו, ואפשר שיימצאו בבהמה וחיה -- שבעים; ואלו הן, על סדר שנתבארו בחיבור זה: (א) דרוסה; (ב) ניקב תרבץ הושט; (ג) ניקב קרום של מוח; (ד) נתמסמס המוח עצמו; (ה) ניקב הלב לבית חללו; (ו) ניקב קנה הלב; (ז) ניקבה המרה; (ח) ניקבו קני הכבד; (ט) ניקבה הקיבה; (י) ניקב הכרס; (יא) ניקב המסוס; (יב) ניקב בית הכוסות; (יג) ניקבו מעיה; (יד) יצאו המעיים לחוץ, ונהפכו; (טו) ניקב הטחול בעובייו; (טז) חסרה המרה; (יז) נמצאו שתי מררות; (יח) חסרה הקיבה; (יט) נמצאו שתי קיבות; (כ) חסר הכרס; (כא) נמצאו שני כרסים; (כב) חסר המסוס; (כג) נמצאו שני מסוסים; (כד) חסר בית הכוסות; (כה) נמצאו שני בתי כוסות; (כו) חסר אחד מן המעיים; (כז) נמצאו שני מעיים; (כח) ניקבה הריאה; (כט) ניקב הקנה למטה, במקום שאינו ראוי לשחיטה; (ל) ניקב סימפון מסימפוני ריאה, אפילו לחברו; (לא) נאטם מקום מן הריאה; (לב) נימוק סימפון מסימפוני הריאה; (לג) נמצאת ליחה סרוחה בריאה; (לד) נמצאו בה מים סרוחין; (לה) נמצאו בה מים עכורין; (לו) נתמסמסה הריאה; (לז) נשתנו מראיה; (לח) נהפך הושט במראיו; (לט) חסרה הריאה ממניין האונות; (מ) נתחלפו האונות; (מא) הותירו האונות מגבה; (מב) נסרכה אונה לאונה שלא כסדרן; (מג) נמצאת הריאה בלא חיתוך אוזניים; (מד) חסר מקצת הריאה; (מה) יבש מקצת גופה; (מו) נמצאת הריאה נפוחה ועומדת; (מז) צמקה הריאה מפחד אדם; (מח) חסרה רגל, בין מתחילת ברייתה בין שנחתך; (מט) או שהייתה יתרה רגל; (נ) ניטלה צומת הגידים; (נא) ניטלה הכבד; (נב) ניטל לחי העליון; (נג) כליה שהקטינה ביותר; (נד) כליה שלקתה; (נה) כליה שנמצאת בה ליחה; (נו) כליה שנמצאו בה מים עכורין, אף על פי שאינם סרוחין; (נז) כליה שנמצאו בה מים סרוחין; (נח) נפסק חוט השדרה; (נט) נמרך מוח חוט השדרה, ונתמסמס; (ס) נקרע רוב הבשר החופה את הכרס; (סא) נגלד העור שעליה; (סב) נתרסקו אבריה מנפילה; (סג) נידלדלו הסימנין; (סד) נשתברו רוב צלעותיה; (סה) נעקרו רוב צלעותיה; (סו) נעקרה צלע אחת בחוליתה; (סז) נעקרה חוליה אחת; (סח) נשמט הירך מעיקרו; (סט) חסרה הגולגולת כסלע; (ע) נחבס רוב הגולגולת, ונתרוצץ.

י) אלו השבעים חולי שאוסרין את הבהמה ואת החיה משום טריפה, כבר נתבאר כל אחד מהן ומשפטיו. וכל שאפשר מהן שיימצא בעוף באברין המצויין לעוף כבהמה, דינו בבהמה ובעוף אחד הוא -- חוץ מטריפות שבכליה, ושבטחול, ושבאונות הריאה: מפני שהעוף אין לו חיתוך אונות כבהמה; ואם יימצא, אין לו מניין ידוע. וטחול העוף עגול כמו ענב, ואינו כטחול בהמה; וטריפות שבכליה ושבטחול -- לא מנו אותן בבהמה כדי שיהיה כנגדן בעוף, ולפיכך לא נתנו לכליה שהקטינה שיעור בעוף. וכן כל כיוצא בזה.

יא) ושתי טריפות יש בעוף, יתר על הבהמה -- ואף על פי שיש לה אותן האברים; ואלו הן -- עוף שנשתנו מראה בני מעיו מחמת האור, ועוף המים שניקב עצם ראשו.

יב) ואין להוסיף על טריפות אלו, כלל: שכל שיארע לבהמה או לחיה או לעוף חוץ מאלו שמנו חכמי דורות הראשונים, והסכימו עליהן בבתי דיני ישראל -- אפשר שתחיה. ואפילו נודע לנו מדרך הרפואה, שאין סופה לחיות. [יג] וכן אלו שמנו ואמרו שהן טריפה -- ואף על פי שייראה בדרכי הרפואה שבידינו שמקצתן אינן ממיתין, ואפשר שתחיה מהן: אין לך אלא מה שמנו חכמים, שנאמר "על פי התורה אשר יורוך" (דברים יז,יא).

יג) [יד] כל טבח שיודע הטריפות האלו, והרי הוא בחזקת כשרות -- מותר לו לשחוט ולבדוק לעצמו ולמכור, ואין בזה חשש: שעד אחד נאמן באיסורין, בין יש לו הניה בעדותו בין אין לו. וכבר ביארנו, שאין לוקחין בשר מטבח ששוחט ובודק לעצמו בחוצה לארץ, או בארץ ישראל בזמן הזה -- אלא אם כן היה מומחה. ואם יצאת טריפה מתחת ידו -- מנדין אותו, ומעבירין אותו; ואינו חוזר לכשרותו, עד שילך למקום שאין מכירין אותו, ויחזיר אבידה בדבר חשוב, או יוציא טריפה לעצמו בדבר חשוב.

---

הלכות שחיטה פרק יא

א) כל בהמה או חיה או עוף שנולד בהן ספק טריפה מטריפות אלו, כגון בהמה שנפלה ולא הלכה, או שנטרפה ביד חיה ואין ידוע אם האדים הבשר כנגד בני מעיים או לא האדים, או שנחבסה גולגולתה ואין ידוע אם רובה או מיעוטה, וכיוצא בדברים אלו -- אם היה זכר ושהה שנים עשר חודש, הרי זו בחזקת שלמה כשאר כל הבהמות; ואם הייתה נקבה, עד שתלד. ובעוף -- בזכר, שנים עשר חודש; ובנקבה, עד שתלד כל הביצים של טעינה הראשונה, ותטעון טעינה שנייה ותלד. [ב] ואסור למכור ספק טריפה זו לגוי בתוך זמן זה, שמא ימכרנה לישראל.

ב) [ג] כל בהמה חיה ועוף בחזקת בריאין הן, ואין חוששין להן שמא יש בהן טריפה. לפיכך כשיישחטו שחיטה כשרה, אינן צריכין בדיקה שמא יש בהן אחת מן הטריפות; אלא הרי הן בחזקת היתר -- עד שייוולד להן דבר שחוששין לו, ואחר כך בודקין על אותו דבר בלבד.

ג) [ד] כיצד, כגון שנשמט הגף של עוף, בודקין את הריאה שמא ניקבה; נפלה הבהמה, בודקין אותה שמא נתרסקו אבריה; נתרצץ עצם הראש, בודקין שמא ניקב קרום של מוח; הכה אותה קוץ או נזרק בה חץ או רומח וכיוצא בהן ונכנס לחללה, חוששין לה, וצריכה בדיקה כנגד כל החלל, שמא ניקב אחד מן האברים שתיטרף בנקיבתן. וכן כל כיוצא בזה.

ד) [ה] לפיכך ריאה שהעלת צמחים, או שנמצאו סרכות, כמו חוטין תלויין ממנה ולדופן, או שהיו ללב או לטרפש הכבד -- חוששין לה, שמא ניקבה וצריכה בדיקה; וכן אם נמצא בה אבעבוע מלא ליחה -- חוששין שמא ניקב סימפון שתחתיו, וצריך בדיקה.

ה) [ו] מן הדין היה על דרך זו, שאם נמצאת הריאה תלויה בסרכות כמו חוטין, אם היו מן האום של ריאה ולדופן או שהיו ללב או לטרפש הכבד -- שחותכים את הסרכה, ומוציאין את הריאה, ונופחין אותה בפושרין: אם נמצאת נקובה, טריפה; ואם לא נתבעבע המים, הרי היא שלמה מכל נקב, ומותרת -- וסרכה זו לא הייתה במקום נקב, או שמא ניקב קרום העליון בלבד. ומעולם לא ראינו מי שהורה כך, ולא שמענו מקום שעושין בו כך.

ו) [ז] ואף על פי שאלו הן הדברים הנראין מדברי חכמי תלמוד, המנהג הפשוט בישראל כך הוא -- כששוחטין את הבהמה או את החיה, קורעין את הטרפש של כבד, ובודקין את הריאה במקומה: אם לא נמצאת תלויה בסרכה, או שנמצאת סרכה בין אוזן מאוזני הריאה ולבשר שבמקום רביצתה, בין בשר שבין הצלעות בין בשר שבחזה, או שנמצאת סרכה מאוזן לאוזן על הסדר, או מן האום לאוזן הסמוכה לה -- הרי אלו מתירין אותה.

ז) [ח] ואם נמצא חוט יוצא מן האום של ריאה לאיזה מקום שיימשך, ואפילו היה כחוט השערה -- אוסרין אותה. [ט] וכן אם היה מן הריאה חוט משוך ללב, או לטרפש הכבד, או לכיס הלב, או לוורדה, בין שהיה החוט מן האום של ריאה, בין שהיה מן האוזן, ואפילו היה כחוט השערה -- אוסרין אותה. וכן ורדה שנמצאת דבוקה בכיסה, או חוט יוצא ממנה לכיסה -- אוסרין אותה. וחוט היוצא מאוזן לאוזן שלא על הסדר, אוסרין אותה.

ח) [י] יש מקומות שמנהגם אם מצאו סרכה מן האוזן לבשר ולעצם שבצלעות, והסרכה דבוקה בשתיהן -- אוסרין אותה. ואבא מרי זצ"ל, מן האוסרין; ואני, מן המתירין. ומיעוט מקומות, מתירין אפילו נדבקה בעצם לבדו; ואני, אוסר. [יא] ויש מקומות שנופחין הריאה, שמא יש בה נקב; ורוב המקומות, אין נופחין -- שהרי לא נולד דבר שגורם לחשש. ומעולם לא נפחנו ריאה בספרד ובמערב, אלא אם נולד לנו דבר שחוששין לו. [יב] ודברים האלו כולן -- אינן על פי הדין, אלא על פי המנהג, כמו שביארנו. ומעולם לא שמענו במי שבדק עוף, אלא אם נולד לו חשש.

ט) [יג] מי ששחט את הבהמה, וקרע את הבטן, וקודם שיבדוק את הריאה בא כלב או גוי, ונטל את הריאה והלך לו -- הרי זו מותרת: ואין אומרין שמא נקובה הייתה הריאה, או שמא דבוקה הייתה -- שאין מחזיקין איסור; אלא הרי זו בחזקת היתר, עד שייוודע במה נטרפה. וכשם שאין חוששין לקרום מוח ולשדרה וכיוצא בהן -- כך לא נחוש לריאה שאבדה. ואין בזה מנהג -- שדבר שאינו מצוי, אין בו מנהג.

י) [יד] בא הגוי או הישראלי והוציא הריאה קודם שתיבדק, והרי היא קיימת -- נופחין אותה, ואף על פי שאין אנו יודעין אם היו שם צמחין או לא היו: מפני פישוט המנהג.

יא) [טו] יש מקומות שאם יימצאו סרכות מדולדלות מן הריאה, אף על פי שאינן דבוקות, לא לדופן, ולא למקום אחר -- אוסרין אותה. ודבר זה הפסד גדול הוא, ואיבוד ממונם של ישראל. ומעולם לא נהגו זה, לא בצרפת, ולא בספרד; ולא נשמע זה במערב. ואין ראוי לנהוג במנהג זה, אלא נופחין אותה בלבד -- אם נמצאת שלמה מן הנקב, הרי זו מותרת.