הלכות שגגות פרק ב

א) אין אדם חייב חטאת על שגגתו, עד שיהיה שוגג מתחילה ועד סוף; אבל אם שגג בתחילה והזיד בסוף, או הזיד בתחילה ושגג בסוף -- פטור מקרבן חטאת. כיצד, כגון שהוציא חפץ מרשות לרשות בשבת, עקר בזדון והניח בשגגה, או שעקר בשגגה והניח בזדון -- פטור: עד שיעקור בשגגה, ויניח בשגגה. וכן כל כיוצא בזה.

ב) עבר עבירה, וידע שהיא בלא תעשה, אבל אינו יודע שחייבין עליה כרת -- הרי זו שגגה, ומביא חטאת; אבל אם ידע שהיא בכרת, ושגג בקרבן, ולא ידע אם חייבין עליה קרבן, אם לאו -- הרי זה מזיד: ששגגת קרבן, אינה שגגה בעבירות אלו שחייבין עליהן כרת.

ג) מי שלא נודע לו עצמו של חטא שחטא, אף על פי שידע בודאי שעבר על לא תעשה שיש בו כרת -- הרי זה פטור מקרבן חטאת: שנאמר "אשר חטא בה" (ויקרא ד,כג), עד שיידע החטא שחטא בו.

ד) כיצד, חלב ונותר לפניו, ואכל את אחד מהן, ואין ידוע איזה אכל; אשתו נידה ואחותו עימו בבית, ושגג ובא על אחת מהן, ואין ידוע איזו מהן בעל; שבת ויום הכיפורים לפניו, ועשה מלאכה באחד מהן, ואין ידוע באיזה מהן עשה: הרי זה פטור מקרבן חטאת. [ד] חטא, ונודע לו חטאתו, וחזר ושכחו -- הרי זה מביא חטאת לשם מה שהוא, ותיאכל כשאר חטאות הנאכלות.

ה) שגג בשם אחד מהן, והן שני גופין -- חייב. כיצד, שתי נידות, ושגג באחת מהן, ואין ידוע איזו היא; שתי אחיותיו, ושגג באחת מהן, ואין ידוע איזו היא: חייב חטאת, שהרי ידע עצמו של חטא. למה זה דומה, לשתי נרות דולקות שכיבה אחת מהן, ואין ידוע איזו נר היא; או לשני תמחויין של חלב, שאכל מאחד מהן, ואין ידוע מאיזה תמחוי אכל: שהוא חייב. וכן כל כיוצא בזה.

ו) כל המחוייב חטאת קבועה על שגגתו, ועשה בשגגה, ונודע לו אחר שחטא -- אף על פי שלא הייתה לו ידיעה בתחילה שזה חטא הוא, הרי זה חייב חטאת. כיצד, תינוק שנשבה לבין הגויים, וגדל והוא אינו יודע מה הם ישראל, ולא דתם, ועשה מלאכה בשבת, ואכל חלב ודם וכיוצא בהן -- כשייוודע לו שהוא ישראלי, ומצווה על כל אלו, חייב להביא חטאת, על כל עבירה ועבירה. וכן כל כיוצא בזה.

ז) השוגג בלא כוונה בעריות, או במאכלות אסורות -- חייב חטאת; בשבת, פטור מחטאת. כיצד, היה מתעסק עם אישה, ובעלה בלא כוונה לבעילה, והרי היא ערווה עליו; דימה שזה שבפיו רוק הוא, ובלעו בלא כוונה לשם אכילה בעולם, והרי הוא חלב: הרי זה חייב חטאת. נתכוון להגביה את התלוש, וחתך את המחובר בלא כוונה לחתיכתו -- פטור: מלאכת מחשבת אסרה תורה, כמו שביארנו במקומו.

ח) כל העושה מצוה מן המצוות, ובכלל עשייתה נעשית עבירה שחייבין עליה כרת, בשגגה -- הרי זה פטור מחטאת, מפני שעשה ברשות.

ט) כיצד, הבא על יבמתו, והרי היא נידה, והוא לא ידע -- הרי זה פטור מחטאת; אבל אם בא על אשתו, והרי היא נידה -- חייב חטאת: מפני שלא שאלה, ואחר כך יבעול; אבל יבמתו, אינו רגיל בה כדי שישאל לה.

י) וכן מי שהיו לו שני תינוקות, אחד למול בשבת, ואחד למול בערב שבת או באחד בשבת, ושכח ומל שניהם בשבת -- פטור מחטאת: שהרי יש לו רשות למול אחד מהן בשבת, ושבת דחויה היא אצלו; ומצוה עשה, אף על פי שהם שני גופין, הואיל וזמנו בהול, אינו מדקדק. אבל אם לא היה אחד מהן ראוי למול בשבת, ושכח ומל בשבת מי שאינו ראוי למול בשבת -- חייב חטאת.

יא) [ט] אומן שבא למול לפנות היום ביום השבת, ואמרו לו לא נשאר פנאי ביום כדי שתמול, ואם תתחיל למול לא תשלים עד יציאת השבת, ונמצאת חובל בשבת ולא עושה מצוה, ואמר רגיל אני וזריז, ובמהרה אמול -- אם לא השלים אלא עד יציאת השבת, הרי זה חייב חטאת: שהרי התרו בו.

יב) [י] המוציא את הלולב ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, כדי לצאת בו, והעבירו ארבע אמות ברשות הרבים, בשוגג -- פטור, שהרי ברשות הוציא.

יג) וכן השוחט את הפסח ביום ארבעה עשר שחל להיות בשבת, ונודע לו אחר כן שמשכו הבעלים את ידיהן, או שמתו, או נטמאו, קודם שחיטה, או שנמצא טריפה בסתר, כגון ניקוב מעיים או ריאה -- הרי זה פטור, מפני ששחט ברשות; אבל נמצא בעל מום, או שהייתה טריפה גלויה -- הרי זה חייב חטאת, מפני שהיה לו לבדוק ואחר כך ישחוט. וכן כל כיוצא בזה.

יד) [יא] שחט את הפסח בשבת שלא לשמו בטעות -- פטור, מפני שהזבח כשר: שעקירת שמו בטעות, אינה עקירה, כמו שביארנו בהלכות פסולי המוקדשין.

טו) [יב] שחט זבחים אחרים לשם פסח בטעות -- אם ראויין הם לקרבן פסח -- פטור מקרבן חטאת, מפני ששחט ברשות; אם אינם ראויין, כגון שהייתה נקבה או בן שתיים -- חייב חטאת, שהרי אינו ראוי למצות הפסח.

טז) וכן אם שגג ושחטו בשבת שלא לאוכליו, או שלא למנוייו, או לערלים, או לטמאים -- חייב חטאת. שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו, למנוייו ושלא למנוייו, למולים ולערלים, לטמאים ולטהורים -- פטור, שהרי הפסח כשר. וכן כל כיוצא בזה.

יז) [יג] השוחט בשבת קרבנות ציבור שלא לשמן -- הרי זה חייב חטאת, ויקטיר אימורין לערב; וכן אם שחט יתר על חובת היום, חייב חטאת על התוספת.

יח) [יד] שחט קרבנות יחיד שאין דוחין את השבת, בשבת בשגגה -- חייב חטאת, והבשר מותר בהנאה. ואין זורקין את הדם; ואם עבר וזרק דמן לשמן, בין בשוגג בין במזיד -- עלו לבעלים לשם חובה, ויקטיר אימורין לערב; והבשר ייאכל, ויביא השוחט חטאת על שגגתו.

יט) [טו] היו לפניו שתי בהמות של ציבור, אחת כחושה ואחת שמנה, והייתה חובת היום באחת, בין חטאת בין עולה, ושגג ושחט השתיים -- אם שחט כחושה בתחילה, ואחר כך שחט השמנה -- פטור מקרבן חטאת; ולא עוד, אלא שאומרים לו הבא שמנה ושחוט, לכתחילה. אבל אם שחט השמנה תחילה, ואחר כך הכחושה -- חייב חטאת על התוספת.

כ) נמצאת הראשונה השמנה טריפה בבני מעיים -- אף על פי שלא ידע שהיא טריפה בעת ששחט הכחושה, ולא לזה נתכוון, הואיל ונשחטה האחרונה כמצותה, הרי זה פטור מחטאת.

כא) וכן הפורס מצודה להעלות דגים מן הים בשגגה, והעלה תינוק עם הדגים -- בין ששמע שטבע תינוק, בין שלא שמע, הואיל והעלה תינוק, הרי זה פטור מחטאת: אף על פי שלא הייתה כוונתו אלא לצוד, מפני שהיה שוגג. וכן כל כיוצא בזה.

כב) [טז] מי שהיה לפניו בלילי הפסח צלי של פסח, ונותר מן הקודשים, ונתכוון לאכול צלי שהיא מצוה, ושגג ואכל הנותר -- הרי זה חייב חטאת, שהרי לא עשה מצוה באכילה זו. וכן כל כיוצא בזה.