הלכות כלי המקדש פרק ג

א) זרע לוי כולו -- מובדל לעבודת המקדש, שנאמר "בעת ההיא, הבדיל ה' את שבט הלוי" (דברים י,ח); ומצות עשה להיות הלויים פנויים ומוכנים לעבודת המקדש, בין רצו בין לא רצו, שנאמר "ועבד הלוי הוא" (במדבר יח,כג); ובן לוי שקיבל עליו כל מצוות לוייה חוץ מאחת, אין מקבלין אותו עד שיקבל את כולן.

ב) עבודה שלהם הוא שיהיו שומרין את המקדש, ויהיה מהם שוערים לפתוח שערי המקדש ולהגיף דלתותיו; ויהיה מהם משוררים לשורר על הקרבן בכל יום, שנאמר "ושירת, בשם ה' אלוהיו" (דברים יח,ז) -- איזה הוא שירות שהוא בשם ה', הוי אומר זו שירה.

ג) ומתיי אומרין השירה, על כל עולות הציבור החובה, ועל שלמי עצרת -- בעת ניסוך היין; אבל עולות נדבה שמקריבין הציבור לקיץ למזבח, וכן הנסכים הבאין בפני עצמן -- אין אומרין עליהן שירה.

ד) [ג] לוי האונן, מותר לעבוד ולשורר. ואין פוחתין משנים עשר לויים עומדים על הדוכן בכל יום, אומרין שירה על הקרבן; ומוסיפין עד לעולם. ואין אומרין שירה אלא בפה בלא כלי -- שעיקר השירה שהיא עבודתם, בפה.

ה) ואחרים היו עומדים שם מנגנין בכלי שיר -- מהם לויים ומהם ישראליים מיוחסין המשיאין לכהונה, שאין עולה על הדוכן אלא מיוחס; ואין אלו המשוררים על פי הכלים, עולין למניין השנים עשר.

ו) [ד] ובמה הם מנגנין, בנבלים וחלילים וכינורות וחצוצרות והצלצל: ואין פוחתין משני נבלים, ולא מוסיפין על שישה; ואין פוחתין משני חלילים, ולא מוסיפין על שנים עשר; ואין פוחתין משתי חצוצרות, ולא מוסיפין על מאה ועשרים; ואין פוחתין מתשעה כינורות, ומוסיפין עד לעולם; והצלצל, אחד בלבד.

ז) [ה] בימי המועדות כולן, ובראשי חודשים, היו הכוהנים תוקעים בחצוצרות בשעת הקרבן, והלויים אומרין שירה -- שנאמר "וביום שמחתכם ובמועדיכם, ובראשי חודשיכם, ותקעתם בחצוצרות" (במדבר י,י).

ח) החצוצרת הייתה נעשית מן העשת של כסף: עשה אותה מן הגרוטאות של כסף, כשרה; משאר מיני מתכות, פסולה. והחלילין שהיו מנגנין בהן -- היה אבוב שלהן של קנה, מפני שקולו ערב; ולא היה מחלק אלא באבוב יחידי, מפני שהוא מחלק יפה.

ט) [ו] בשנים עשר יום בשנה, החליל מכה לפני המזבח -- בשחיטת פסח ראשון, ובשחיטת פסח שני, וביום טוב הראשון של פסח, וביום טוב הראשון של עצרת, ובשמונת ימי החג; וחליל זה דוחה את השבת, מפני שהוא חליל של קרבן, וחליל של קרבן עבודה הוא, ודוחה את השבת.

י) [ז] אין בן לוי נכנס לעזרה לעבודה, עד שילמדוהו חמש שנים תחילה: שנאמר "זאת, אשר ללויים -- מבן חמש ועשרים שנה" (במדבר ח,כד), וכתוב אחד אומר "מבן שלושים שנה" (במדבר ד,ל) -- הא כיצד, חמש לתלמוד. ואינו נכנס לעבודה, עד שיגדיל ויהיה איש, שנאמר "איש איש על עבודתו" (במדבר ד,יט).

יא) [ח] זה שנאמר בתורה בלויים "ומבן חמישים שנה, ישוב מצבא העבודה" (במדבר ח,כה) -- אינו אלא בזמן שהיו נושאין המקדש ממקום למקום, ואינו מצוה נוהגת לדורות. אבל לדורות, אין הלוי נפסל בשנים; ולא במומין אלא בקול -- משיתקלקל קולו מרוב הזקנה, ייפסל לעבודתו במקדש. וייראה לי שאינו נפסל אלא לומר שירה, אבל יהיה מן השוערים.

יב) [ט] שמואל הרואה ודויד המלך, חילקו הלויים לעשרים וארבעה משמרות; ועובד משמר בכל שבת. וכל אנשי משמר, מחלק אותם ראש המשמר לבתי אבות; וכל יום ויום מימי השבת, עובדים בו אנשים ידועים. וראשי האבות מחלקין אלו העובדים ביום שלהם, איש איש על עבודתו.

יג) וכל הלויים מוזהרין על עבודת המזבח, שנאמר "אך אל כלי הקודש ואל המזבח, לא יקרבו, ולא ימותו" (במדבר יח,ג) -- לא יקרבו לעבודה, אבל ליגע מותרין. [י] וכשם שהלויים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הכוהנים, כך הכוהנים מוזהרין שלא לעבוד עבודת הלויים, שנאמר "גם הם, גם אתם" (שם). וכן הלויים עצמם מוזהרין, שלא יעשה אחד מלאכת חברו, שלא יסייע המשורר לשוער, ולא השוער למשורר -- שנאמר "איש איש על עבודתו, ועל משאו" (במדבר ד,מט).

יד) [יא] לויים שעבדו עבודת הכוהנים, או שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו -- חייבין מיתה בידי שמיים, שנאמר "ולא ימותו" (במדבר יח,ג); אבל כוהן שעבד עבודת לוי -- אינו במיתה, אלא בלא תעשה.

---

הלכות כלי המקדש פרק ד

א) הכוהנים הובדלו מכלל הלויים לעבודת הקרבנות, שנאמר "וייבדל אהרון להקדישו קודש קודשים" (דברים הימים א כג,יג); ומצות עשה היא להבדיל הכוהנים, ולקדשם ולהכינם לקרבן, שנאמר "וקידשתו, כי את לחם אלוהיך הוא מקריב" (ויקרא כא,ח). [ב] וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד הרבה, ולהקדים אותן לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון.

ב) [ג] משה רבנו חילק הכוהנים לשמונה משמרות, ארבעה מאלעזר וארבעה מאיתמר; וכן היו עד שמואל הנביא. ובימי שמואל, חילקם הוא ודויד המלך לארבעה ועשרים משמר; ועל כל משמר ומשמר ראש אחד ממונה. ועולין לירושלים לעבודה, משמר בכל שבת. ומיום השבת ליום השבת, הן מתחלפין -- משמר יוצא ומשמר שהוא אחריו נכנס, עד שייגמרו; וחוזרין חלילה.

ג) [ד] ומצות עשה, להיות כל המשמרות שווים ברגלים; וכל שיבוא מן הכוהנים ברגל ורצה לעבוד, עובד וחולק עימהם, ואין אומרין לו, לך עד שיגיע משמרך: שנאמר "וכי יבוא הלוי מאחד שעריך... ושירת" (דברים יח,ו-ז).

ד) [ה] במה דברים אמורים, בקרבנות הרגלים, ובחילוק לחם הפנים, ובחילוק שתי הלחם של עצרת. אבל נדרים ונדבות ותמידין, אין מקריב אותן ואפילו ברגל אלא משמר שזמנו קבוע -- שנאמר "חלק כחלק, יאכלו -- לבד ממכריו, על האבות" (דברים יח,ח): כלומר חלק כחלק יאכלו בקרבנות הציבור, ואינם חלק כחלק בשאר הדברים, שכבר חילקו אותם האבות, וקבעו אותן כל משמר ומשמר בשבתו. [ו] וכן עבודת לחם הפנים, במשמר שזמנו קבוע; אבל עבודת שתי הלחם, בכל המשמרות.

ה) ומניין שאינו מדבר אלא ברגלים -- שנאמר "מאחד שעריך מכל ישראל" (דברים יח,ו), בשעה שכל ישראל באין בשער אחד; ומניין שאינו מדבר אלא בכוהנים -- שנאמר "חלק כחלק, יאכלו" (דברים יח,ח), ואין שם מתנות להיאכל אלא לכוהנים בלבד.

ו) [ז] וכן כוהן שהיה לו קרבן -- הרי זה בא למקדש ומקריבו בכל יום שירצה, שנאמר "ובא בכל אוות נפשו... ושירת" (דברים יח,ו-ז): ואפילו חטאתו ואשמו, הוא מקריב ומכפר על ידי עצמו; והעור של קרבנו, שלו. ואם רצה ליתן את קרבנו לכל כוהן שירצה להקריבו, נותן; ועור הקרבן ועבודתו, לאותו הכוהן בלבד שנתן לו.

ז) [ח] היה הכוהן בעל הקרבן בעל מום -- נותן קרבנו לאנשי משמר, והעור שלהן. היה זקן או חולה, שיכול לעבוד על ידי הדוחק -- נותן קרבנו לכל כוהן שירצה, והעור והעבודה לאנשי משמר; ואם אינו יכול לעבוד כלל, הרי הקרבן נאכל לאנשי משמר.

ח) [ט] היה טמא בקרבנות הציבור, וכל הכוהנים טמאים -- נותנו לבעלי מומין טהורים שבאותו משמר; ועורו ועבודתו, לאנשי משמר הטמאים.

ט) [י] היה הקרבן של כוהן גדול, והיה אונן -- נותנו לכל כוהן שירצה, ועורו ועבודתו לאנשי משמר: כיון שכוהן גדול האונן ראוי לעבודה, כמו שיתבאר -- הרי זה עושה שליח לקרבנו.

י) [יא] כל ראש משמר ומשמר, מחלק משמרו לבתי אבות, עד שיהיה כל בית אב ואנשיו עובד ביום אחד מיום השבת, והאחר ביום של אחריו; וכן עד האחרון. וכל בית אב ואב, ראש אחד ממונה עליו.

יא) [יב] וממנין כוהן גדול, הוא ראש לכל הכוהנים; ומושחין אותו בשמן המשחה, ומלבישין אותו בגדי כהונה גדולה, שנאמר "והכוהן הגדול מאחיו אשר יוצק..." (ויקרא כא,י). ואם אין שם שמן המשחה -- מרבין אותו בבגדי כהונה גדולה בלבד, שנאמר "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומילא את ידו, ללבוש את הבגדים" (שם): כשם שמתרבה בשמן המשחה, כך מתרבה בבגדים.

יב) [יג] כיצד מרבין אותו בבגדים, לובש שמונה בגדים ופושטן, וחוזר ולובשן למחר שבעת ימים, יום אחר יום -- שנאמר "שבעת ימים, ילבשם הכוהן תחתיו" (שמות כט,ל); וכשם שריבוי בגדים שבעה -- כך משיחה בשמן המשחה שבעה, יום אחר יום. ואם עבד קודם שיתרבה בבגדים כל שבעה, או קודם שיימשח כל שבעה -- עבודתו כשרה: הואיל ונתרבה או נמשח פעם אחת, נעשה כוהן גדול לכל דבר.

יג) [יד] אין בין כוהן משוח בשמן המשחה למרובה בגדים, אלא פר שמביא כוהן המשיח, אם שגג באחד מן המצוות שחייב עליהן חטאת, שנאמר "אם הכוהן המשיח יחטא..." (ויקרא ד,ג); אבל לשאר הדברים, שווין הן.

יד) [טו] אין מעמידין כוהן גדול, אלא בית דין של שבעים ואחד. ואין מושחין אותו אלא ביום, שנאמר "ביום הימשח אותו" (ויקרא ו,יג); וכן אם נתרבה בבגדים בלבד, אין מרבין אותו אלא ביום. ואין ממנין שני כוהנים גדולים כאחת.

טו) [טז] ממנין כוהן אחד, יהיה לכוהן גדול כמו המשנה למלך; והוא הנקרא סגן, והוא הנקרא ממונה. ויהיה עומד לימין כוהן גדול תמיד, וזה כבוד הוא לו. וכל הכוהנים מתחת יד הסגן.

טז) [יז] ועוד ממנין קתיקולין, להיותן לסגן כמו הסגן לכוהן גדול; ואין פוחתין משניים. וממנין אמרכולין, אין פחות משבעה; ומפתחות העזרה בידם -- רצה האחד לפתוח, אינו יכול עד שיתכנסו כל האמרכולין ויפתחו.

יז) [יח] וממנין גזברין מתחת ידי האמרכולין, ואין פוחתין משלושה גזברין; והגזברין -- הן שגובין כל ההקדשות, ופודין את הנפדה מהן, ומוציאין אותן בדברים הראויין להן להוצאה.

יח) [יט] כוהן גדול המשוח קודם למרובה בגדים, ומרובה בגדים העומד לשרת קודם למשוח שעבר מחמת קרי, והעובר מחמת קרי קודם לעובר מחמת מום, והעובר מחמת מום קודם לכוהן משוח מלחמה, ומשוח מלחמה קודם לסגן, והסגן קודם לקתיקול, וקתיקול קודם לאמרכול, ואמרכול קודם לגזבר, וגזבר קודם לראש משמר, וראש המשמר קודם לראש בית אב, וראש בית אב קודם לכוהן הדיוט משאר הכוהנים. נמצאו הכוהנים תמיד שמונה מעלות, זו למעלה מזו.

יט) [כ] כשימות המלך, או כוהן גדול, או אחד משאר הממונים -- מעמידין תחתיו בנו או הראוי ליורשו, וכל הקודם לנחלה קודם לשררת המת, והוא שיהיה ממלא מקומו בחכמה, או ביראה אף על פי שאינו כמותו בחכמה: שנאמר במלך "הוא ובניו, בקרב ישראל" (דברים יז,כ), מלמד שהמלכות ירושה; והוא הדין, לכל שררה שבקרב ישראל -- שהזוכה לה, זוכה לעצמו ולזרעו.

כ) [כא] משוח מלחמה -- אין בנו מתמנה תחתיו לעולם, אלא הרי הוא כשאר הכוהנים: אם נמשח למלחמה, נמשח; ואם לא נמשח, לא נמשח. וכשכוהן משוח מלחמה משמש במקדש, משמש בארבעה כלים כשאר הכוהנים.

כא) מעלין משררה לשררה שהיא גדולה ממנה, ואין מורידין אותו לשררה שהיא למטה ממנה -- שמעלין בקודש, ולא מורידין לעולם משררה שהיא בקרב ישראל: אלא אם כן סרח. [כב] וכוהן גדול שעבר עבירה שחייב עליה מלקות -- מלקין אותו בבית דין של שלושה, כשאר מחוייבי מלקות; וחוזר לגדולתו.

---

הלכות כלי המקדש פרק ה

א) כוהן גדול -- צריך שיהיה גדול מכל אחיו הכוהנים בנואי, בכוח, בעושר, בחכמה, ובמראה: אם אין לו ממון -- כל הכוהנים נותנין לו משלהן כל אחד לפי עושרו, עד שיעשיר יותר מעשיר שבכולם. [ב] ואין אחד מכל אלו מעכב, אלא כל זה למצוה; אבל אם נתרבה מכל מקום, נתרבה.

ב) [ג] וחייב כוהן גדול לנהוג כבוד בעצמו, ולא יקל בעצמו עם שאר העם; ולא יראו אותו ערום, ולא בבית הכיסא, לא במרחץ, ולא כשמסתפר -- שנאמר "הכוהן הגדול מאחיו" (ויקרא כא,י), מלמד שנוהגין בו גדולה יתרה. רצה הוא שירחצו אחרים עימו, הרשות בידו.

ג) [ד] לא ייכנס לבית המשתה; ולא לסעודות של רבים, אפילו הן של מצוה. אבל הולך הוא, אם רצה, לבית האביל. וכשהוא הולך, אינו הולך בערבוביה עם שאר הכוהנים, אלא הכוהנים מסבבין אותו וחולקין לו כבוד; והסגן ממצעו בינו לבין העם, והסגן ומשיח שעבר מימינו, וראש בית אב והאבילים וכל העם משמאלו. ואומר לאבילים, תנוחמו; והן מכבדין אותו, כפי כוחן.

ד) [ה] מת לו מת -- אינו יוצא אחריו, ואינו יוצא מפתח ביתו או מן המקדש; וכל העם באים לנחמו לביתו. והוא עומד בשורה, וסגן מימינו וראש בית אב משמאלו; ואומרין לו אנו כפרתך, והוא אומר להן תתברכו מן השמיים. [ו] כשמברין אותו, כל העם מסובין על הארץ; והוא מסב על הספסל.

ה) ואינו קורע על מתו כשאר הכוהנים, שנאמר "ובגדיו לא יפרום" (ויקרא כא,י); ואם קרע, לוקה. אבל קורע הוא מלמטה, כנגד רגליו. ואינו מרבה פרע לעולם, שנאמר "את ראשו לא יפרע" (שם) -- ואפילו בעת שלא ייכנס למקדש; אלא מספר מערב שבת לערב שבת. ואינו מספר בתער אלא בזוג ראש שערה זו בעיקר זו, עד שייראה כאילו הוא צמח כאחד -- שנאמר "ראשם לא יגלחו, ופרע לא ישלחו: כסום יכסמו, את ראשיהם" (יחזקאל מד,כ).

ו) [ו] ובית יהיה לו מוכן במקדש, והיא הנקראת לשכת כוהן גדול. וכבודו ותפארתו שיהיה יושב במקדש כל היום, ולא ייצא אלא לביתו בלבד, בלילה, או שעה או שתיים ביום; ויהיה ביתו בירושלים, ואינו זז משם.

ז) [ח] כוהן גדול -- דן, ודנין אותו, ומעידין עליו; ואין דנין אותו דיני נפשות אלא בבית דין הגדול בלבד, שנאמר "כל הדבר הגדול יביאו אליך" (שמות יח,כב). [ט] היה יודע עדות -- אינו חייב להעידה, ואפילו בבית דין הגדול: שזה אינו כבוד לו, שילך ויעיד. ואם הייתה עדות למלך ישראל -- הרי זה הולך לבית דין הגדול, ומעיד לו.

ח) [י] וכבר ביארנו בספר חמישי שהוא אסור באלמנה, ומצווה על הבתולה. ואינו נושא שתי נשים; ואם נשא שתי נשים, אינו יכול לעבוד ביום הצום עד שיגרש. וחולץ, וחולצין לאשתו; ומייבמין את אשתו. ואם גירש אישה, מותרת להינשא לשאר העם.

ט) [יא] בזמן שכוהן גדול נכנס להיכל להשתחוות, שלושה אוחזין בו, אחד בימינו ואחד בשמאלו, ואחד באבנים טובות שלאיפוד מאחוריו; וייכנס להיכל, וישתחווה. וכיון שישמע הסגן קול רגליו של כוהן גדול שהוא יוצא, מגביה לו את הפרוכת; ואחר שיצא, ייכנסו אחיו הכוהנים וישתחוו וייצאו.

י) [יב] בכל יום שירצה להקטיר הקטורת, מקטיר. ונוטל חלק בראש בקודשי המקדש כולם. כיצד, כשירצה אומר זאת החטאת שלי וזה האשם שלי; ואינו עובד בפיס, אלא כל עת שירצה להקריב מקריב כל מה שירצה. והרי הוא בקודשי הגבול, כשאר הכוהנים.

יא) [יג] בזמן שרוצה כוהן גדול להקריב, היה עולה בכבש והסגן מימינו; עלה למחצית הכבש, תפשו הסגן בימינו והעלהו, והושיט לו הכוהן שהוא מוליך את ראש העולה, האברים שבידו; וסומך עליהן, וזורקן לאש. [יד] וכך היו מושיטין לו שאר האברים -- כל אחד ואחד נותן האברים שבידו לראשון, והראשון נותן לכוהן גדול; והוא סומך, וזורק לאש.

יב) ואם רצה לסמוך בלבד, ויהיה אחד זורק לאש -- עושה. ואין שם סמיכה על האברים אלא לכוהן גדול בלבד, מפני כבודו; אלא כל הסמיכות, על בעלי חיים הן.

יג) [טו] כשיגדיל הכוהן, וייעשה איש -- הרי הוא כשר לעבודה; אבל אחיו הכוהנים לא היו מניחין אותו לעבוד במקדש, עד שיהיה בן עשרים שנה. ואינו נכנס לעזרה תחילה, אלא בשעה שהלויים אומרין שירה.

יד) [טז] אין הכוהן עובד תחילה, וכן כוהן גדול אינו עובד תחילה -- עד שיביא עשירית האיפה משלו, ועובדה בידו: שנאמר "זה קרבן אהרון ובניו אשר יקריבו לה', ביום הימשח אותו" (ויקרא ו,יג). ואם עבד קודם שיביא עשירית האיפה, וכן כוהן גדול שעבד בכהונה גדולה קודם שיביא עשירית האיפה -- עבודתו כשרה.

טו) [יז] כוהן שלא עבד עדיין מימיו, שמינו אותו כוהן גדול -- הרי זה מביא עשירית האיפה, ועובדה בידו בתחילה כשאר חינוך כל כוהן הדיוט; ואחר כך מקריב עשירית האיפה שנייה, שהיא חינוך כוהן גדול; ואחר כך מקריב עשירית האיפה שלישית, שהיא חביתי כוהן גדול שמקריב בכל יום כמו שיתבאר: ומעשה שלושתן, שווה הוא.