<.header.>
Rambam
3 Chapters Per Day

Sunday, 29 Kislev, 5775
December 21, 2014

28 Kislev, 5775 - December 20, 201430 Kislev, 5775 - December 22, 2014

הלכות יסודי התורה פרק ז

א) מיסודי הדת, לידע שהאל מנבא את בני האדם; ואין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו, ולא יהא יצרו מתגבר עליו בדבר בעולם אלא הוא מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, בעל דעה רחבה נכונה עד מאוד.

ב) אדם שהוא ממולא בכל המידות האלו, שלם בגופו, כשייכנס לפרדס ויימשך באותן העניינות הגדולים הרחוקים, ותהיה לו דעת נכונה להבין ולהשיג, והוא מתקדש והולך ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטילים, ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, אלא דעתו פנויה תמיד למעלה, קשורה תחת הכיסא, להבין באותן הצורות הקדושות הטהורות, ומסתכל בחכמתו של הקדוש ברוך הוא כולה מצורה ראשונה עד טבור הארץ, ויודע מהן גודלו -- מיד רוח הקודש שורה עליו.

ג) ובעת שתנוח עליו הרוח -- תתערב נפשו במעלת המלאכים הנקראין אישים, וייהפך לאיש אחר, ויבין בדעתו שאינו כמות שהיה, אלא שנתעלה על מעלת שאר בני אדם החכמים: כמו שנאמר בשאול, "והתנבית עימם; ונהפכת, לאיש אחר" (שמואל א י,ו).

ד) [ב] הנביאים, מעלות מעלות הן: כמו שיש בחכמה חכם גדול מחברו, כך בנבואה נביא גדול מנביא. וכולן אין רואין מראה הנבואה אלא בחלום בחזיון לילה, או ביום אחר שתיפול עליהן תרדמה: כמו שנאמר "במראה אליו אתוודע, בחלום אדבר בו" (במדבר יב,ו).

ה) וכולן, כשמתנבאין, אבריהן מזדעזעין וכוח הגוף כושל, ועשתנותיהם מיטרפות ותישאר הדעת פנויה להבין מה שתראה: כמו שנאמר באברהם, "והנה אימה חשכה גדולה, נופלת עליו" (בראשית טו,יב); וכמו שנאמר בדנייאל, "והודי נהפך עליי למשחית, ולא עצרתי כוח" (דנייאל י,ח).

ו) [ג] הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה, דרך משל מודיעין לו, ומיד ייחקק בליבו פתרון המשל במראה הנבואה, ויידע מה הוא -- כמו הסולם שראה יעקוב אבינו, ומלאכים עולים ויורדים בו, והוא היה משל למלכייות, ושיעבודן; וכמו החיות שראה יחזקאל, והסיר הנפוח ומקל שקד שראה ירמיה, והמגילה שראה יחזקאל, והאיפה שראה זכריה.

ז) וכן שאר הנביאים, יש מהן אומרין המשל ופתרונו כמו אלו; ויש מהן אומרין הפתרון בלבד. ופעמים אומרין המשל בלבד בלא פתרון, כמקצת דברי יחזקאל וזכריה. וכולן, במשל ודרך חידה הם מתנבאים.

ח) [ד] כל הנביאים -- אין מתנבאין בכל עת שירצו, אלא מכוונין דעתן ויושבין שמחים וטובי לב ומתבודדין: שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, אלא מתוך שמחה. לפיכך בני הנביאים, לפניהם נבל ותוף וחליל וכינור, והן מבקשין הנבואה; וזהו שנאמר "והמה מתנבאים" (שמואל א י,ה), כלומר מהלכין בדרך הנבואה עד שיינבאו, כמו שאתה אומר פלוני מתגדל.

ט) [ה] אלו שהן מבקשין להתנבא, הם הנקראים בני הנביאים. ואף על פי שמכוונין דעתן, אפשר שתשרה שכינה עליהן, ואפשר שלא תשרה.

י) [ו] כל הדברים שאמרנו, הן דרך הנבואה לכל הנביאים הראשונים והאחרונים -- חוץ ממשה רבנו, רבן של כל הנביאים. ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים -- שכל הנביאים, בחלום או במראה; ומשה רבנו מתנבא והוא ער ועומד, שנאמר "ובבוא משה אל אוהל מועד לדבר איתו, וישמע הקול מדבר אליו" (במדבר ז,פט).

יא) כל הנביאים, על ידי מלאך; לפיכך רואין מה שהם רואין במשל וחידה. משה רבנו, לא על ידי מלאך, שנאמר "פה אל פה אדבר בו" (במדבר יב,ח), ונאמר "ודיבר ה' אל משה פנים אל פנים" (שמות לג,יא); ונאמר "ותמונת ה' יביט" (במדבר יב,ח): כלומר שאין שם משל אלא, רואה הדבר על בורייו בלא חידה ובלא משל; הוא שהתורה מעידה עליו, "במראה ולא בחידות" (שם), שאינו מתנבא בחידה אלא במראה שרואה הדבר על בורייו.

יב) כל הנביאים, יראין ונבהלין ומתמוגגין. ומשה רבנו, אינו כן; הוא שהכתוב אומר "כאשר ידבר איש אל ריעהו" (שמות לג,יא): כמו שאין אדם נבהל לשמוע דברי חברו, כך היה כוח בדעתו של משה רבנו להבין דברי הנבואה; והוא עומד על עומדו שלם.

יג) כל הנביאים, אין מתנבאין בכל עת שירצו. משה רבנו, אינו כן, אלא כל זמן שיחפוץ, רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו; ואינו צריך לכוון דעתו ולהזדמן לה, שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת. לפיכך מתנבא בכל עת שירצה, שנאמר "עמדו ואשמעה, מה יצווה ה' לכם" (במדבר ט,ח).

יד) ובזה הבטיחו האל, שנאמר "לך, אמור להם: שובו לכם, לאוהליכם. ואתה, פה עמוד עימדי" (דברים ה,כו-כז). הא למדת שכל הנביאים, כשהנבואה מסתלקת, חוזרים לאוהלם, שהוא צורכי הגוף כולן כשאר העם; לפיכך אינן פורשין מנשותיהן. ומשה רבנו, לא חזר לאוהלו הראשון; לפיכך פירש מן האישה לעולם ומן הדומה לה, ונקשרה דעתו בצור העולמים, ולא נסתלק ההוד מעליו לעולם וקרן עור פניו, ונתקדש כמלאכים.

טו) [ז] הנביא, אפשר שתהיה נבואתו לעצמו בלבד, להרחיב ליבו ולהוסיף דעתו, עד שיידע מה שלא היה יודע, מאותן הדברים הגדולים. ואפשר שישולח לעם מעמי הארץ, או לאנשי עיר או ממלכה, לבונן אותם ולהודיעם מה יעשו, או למנוע אותן ממעשים הרעים שבידיהן; וכשמשלחין אותו, נותנין לו אות ומופת כדי שיידעו העם שהאל שילחו באמת.

טז) ולא כל העושה אות ומופת, מאמינים לו שהוא נביא: אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחילתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו, שנתעלה בהן על כל בני גילו, והוא מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה, ואחר כך בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שילחו -- מצוה לשמוע ממנו, שנאמר "אליו, תשמעון" (דברים יח,טו).

יז) ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא, וזה האות יש לו דברים בגו; ואף על פי כן, מצוה לשמוע לו, הואיל ואדם גדול הוא וחכם וראוי לנבואה, מעמידין אותו על חזקתו -- שבכך נצטווינו: כמו שנצטווינו לחתוך את הדין על פי שני עדים כשרים, ואף על פי שאפשר שהעידו בשקר, הואיל וכשרים הן אצלנו, מעמידין אותן על כשרותן. ובדברים האלו וכיוצא בהן, נאמר "הנסתרות, לה' אלוהינו; והנגלות לנו ולבנינו" (דברים כט,כח), ונאמר "כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" (שמואל א טז,ז).


הלכות יסודי התורה פרק ח

א) משה רבנו -- לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות, יש בליבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלט וכישוף: אלא כל האותות שעשה במדבר, לפי הצורך עשאן -- לא להביא ראיה על הנבואה. צרך להשקיע את המצריים, קרע את הים והצלילן בו. צרכנו למזון, הוריד לנו את המן. צמאו, בקע להן את האבן. כפרו בו עדת קורח, בלעה אותן הארץ. וכן, שאר כל האותות.

ב) ובמה האמינו בו, במעמד הר סיניי: שעינינו ראו, ולא זר; ואוזנינו שמעו, ולא אחר, האש והקולות והלפידים. והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו; ואנו שומעים: משה, משה, לך אמור להן כך וכך. וכן הוא אומר "פנים בפנים דיבר ה' עימכם" (דברים ה,ד), ונאמר "לא את אבותינו, כרת ה' את הברית הזאת" (דברים ה,ג).

ג) ומניין שמעמד הר סיניי לבדו היא הראיה לנבואתו, שהיא אמת שאין בו דופי, שנאמר "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עימך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט,ט) -- מכלל שקודם דבר זה, לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה.

ד) [ב] נמצאו אלו ששולח להם, הם העדים על נבואתו שהיא אמת, ואינו צריך לעשות להן אות: שהן והוא אחד בדבר, כשני עדים שראו דבר אחד ביחד -- שכל אחד מהן עד לחברו שהוא אומר אמת, ואין אחד מהן צריך להביא ראיה לחברו. כך משה רבנו -- כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיניי, ואינו צריך לעשות להם אות.

ה) וזה הוא שאמר לו הקדוש ברוך הוא בתחילת נבואתו, בעת שנתן לו האותות לעשותן במצריים, ואמר לו "ושמעו, לקולך" (שמות ג,יח): ידע משה רבנו שהמאמין על פי האותות, יש בלבבו דופי ומהרהר ומחשב, והיה נשמט מלילך, ואמר והן לא יאמינו לי -- עד שהודיעו הקדוש ברוך הוא, שאלו האותות אינן אלא עד שייצאו ממצריים; ואחר שייצאו ויעמדו על ההר הזה, יסתלק הרהור שמהרהרין אחריך, שאני נותן לך כאן אות שיידעו שאני שלחתיך באמת מבתחילה, ולא יישאר בליבם הרהור. והוא שהכתוב אומר "וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך: בהוציאך את העם ממצריים, תעבדון את האלוהים על ההר הזה" (שמות ג,יב).

ו) נמצאת אומר, שכל נביא שיעמוד אחר משה רבנו, אין אנו מאמינין בו מפני האות לבדו, כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר; אלא מפני המצוה שציווה משה בתורה, ואמר אם נתן אות, "אליו, תשמעון" (דברים יח,טו): כמו שציוונו לחתוך הדבר על פי שני עדים, ואף על פי שאין אנו יודעין אם אמת העידו אם שקר; כך מצוה לשמוע מזה הנביא, אף על פי שאין אנו יודעין אם האות אמת או בכישוף ולאט.

ז) [ג] לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים, וביקש להכחיש נבואתו של משה רבנו -- אין שומעין לו: ואנו יודעין בייחוד שאותן האותות בלאט וכישוף הן, לפי שנבואת משה רבנו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאוזנינו שמענוה, כמו ששמע הוא.

ח) הא למה הדבר דומה, לעדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו, שאינו כמו שראה -- שאינו שומע להן, אלא יודע בוודאי שהן עדי שקר.

ט) לפיכך אמרה תורה שאם בא האות והמופת, "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא" (דברים יג,ד), שהרי זה בא אליך באות ומופת להכחיש מה שראית בעיניך. והואיל ואין אנו מאמינים במופת, אלא מפני המצוה שציוונו משה, היאך נקבל מאות זה שבא להכחיש נבואתו של משה, שראינו וששמענו.


הלכות יסודי התורה פרק ט

א) דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים: אין לה לא שינוי, ולא גירעון ולא תוספת, שנאמר "את כל הדבר אשר אנוכי מצוה אתכם, אותו תשמרון לעשות -- לא תוסף עליו, ולא תגרע ממנו" (דברים יג,א); ונאמר "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת" (דברים כט,כח). הא למדת שכל דברי תורה, מצווין אנו לעשותן עד עולם; וכן הוא אומר "חוקת עולם לדורותיכם" (ויקרא כג,יד), ונאמר "לא בשמיים, היא" (דברים ל,יב). הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר, מעתה.

ב) לפיכך אם יעמוד איש, בין מישראל בין מן האומות, ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה, או לגרוע מצוה, או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצוות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצוות לפי זמן היו -- הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה; ומיתתו בחנק, על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא ציווהו, שהוא ברוך שמו ציווה למשה שהמצוה הזאת "לנו ולבנינו עד עולם" (דברים כט,כח), ו"לא איש אל ויכזב" (במדבר כג,יט).

ג) [ב] אם כן, למה נאמר בתורה "נביא אקים להם מקרב אחיהם" (דברים יח,יח) -- לא לעשות דת הוא בא, אלא לצוות על דברי התורה, ולהזהיר העם שלא יעברו עליה, כמו שאמר האחרון שבהן "זכרו, תורת משה עבדי" (מלאכי ג,כב).

ד) וכן אם ציוונו בדברי הרשות, כגון לכו למקום פלוני או אל תלכו, עשו מלחמה היום או אל תעשו, בנו חומה זו או אל תבנוה -- מצוה לשמוע לו; והעובר על דבריו, חייב מיתה בידי שמיים, שנאמר "והיה האיש אשר לא ישמע אל דבריי, אשר ידבר בשמי, אנוכי, אדרוש מעימו" (דברים יח,יט).

ה) [ג] וכן נביא שעבר על דברי עצמו, והכובש נבואתו -- חייב מיתה בידי שמיים; ובשלושתן נאמר "אנוכי, אדרוש מעימו" (דברים יח,יט).

ו) וכן אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא, לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או על מצוות הרבה, בין קלות בין חמורות, לפי שעה -- מצוה לשמוע לו. וכן למדנו מחכמים הראשונים, מפי השמועה: בכול, אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה, כאלייהו בהר הכרמל, שמע לו -- חוץ מעבודה זרה. והוא שיהיה הדבר לפי שעה, כגון אלייהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ -- וירושלים נבחרה, והמקריב בחוץ חייב כרת. ומפני שהוא נביא, מצוה לשמוע לו; וגם בזה נאמר "אליו, תשמעון" (דברים יח,טו).

ז) ואילו שאלו את אלייהו ואמרו לו, היאך נעקור מה שכתוב בתורה "פן תעלה עולותיך, בכל מקום" (דברים יב,יג) -- היה אומר לא נאמר אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת, כמו שציווה משה; אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה', כדי להכחיש נביאי הבעל.

ח) ועל הדרך הזאת, אם ציוו כל הנביאים לעבור לפי שעה, מצוה לשמוע להן; ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם -- מיתתן בחנק, שהתורה אמרה "לנו ולבנינו עד עולם" (דברים כט,כח). [ד] וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה, או שאמר בדין מדיני תורה שה' ציווה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני -- הרי זה נביא שקר, וייחנק אף על פי שעשה אות, שהרי בא להכחיש התורה שאמרה "לא בשמיים, היא" (דברים ל,יב); אבל לפי שעה, שומעין לו בכול.

ט) [ה] במה דברים אמורים, בשאר מצוות; אבל בעבודה זרה -- אין שומעין לו, ואפילו לפי שעה. ואפילו עשה אותות ומופתים גדולים, ואמר שה' ציווהו שתעבוד עבודה זרה היום בלבד, או בשעה זו בלבד -- הרי זה דיבר סרה על ה'; ועל זה ציווה הכתוב ואמר "ובא האות והמופת... לא תשמע אל דברי הנביא ההוא... כי דיבר סרה על ה' אלוהיכם" (דברים יג,ג-ו) -- שהרי בא להכחיש נבואתו של משה. ולפיכך נדע בוודאי שהוא נביא שקר, וכל מה שעשה בלאט וכישוף עשה; וייחנק.

[Back]
<.footer.>