הלכות ביכורים פרק ט

א) מצות עשה ליתן כל זובח בהמה טהורה לכוהן, הזרוע והלחיים והקיבה, שנאמר "וזה יהיה משפט הכוהנים..." (דברים יח,ג); ואלו הן הנקראין מתנות בכל מקום. ומצוה זו נוהגת תמיד, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית; ובכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ; ובחולין, אבל לא במוקדשין.

ב) כל הקודשים שקדם מום קבוע להקדשן, ונפדו -- חייבין במתנות; ואם קדם מום עובר להקדשן, או שהקדישן תמימים ואחר כך נולד בהן מום, ונפדו -- הרי אלו פטורין מן המתנות.

ג) ספק בכור, חייב במתנות מכל צד -- אם בכור הוא, כולו לכוהן; ואם אינו בכור, מתנותיו לכוהן. ואם נסתפק בשניים, ולקח הכוהן האחד מספק -- הרי השני פטור מן המתנות: עשו אותו כמי שזכה בו הכוהן, ונתנו במומו לבעליו. אבל ספק המעשר, פטור מכל מקום -- שהמוציא מחברו עליו הראיה.

ד) בהמת קודשים שנפסלה במומה ואינה חייבת במתנות, שנתערבה בבהמות אחרות, אפילו אחת במאה -- בזמן שכל בהמה מהן לאחד, כולן פטורין: שכל אחד ואחד ספק, והמוציא מחברו עליו הראיה. היה אחד הוא השוחט את כולן, פוטר מתנות אחת מהן בלבד.

ה) אין חייב במתנות אלא בהמה טהורה בלבד, שנאמר "אם שור אם שה" (דברים יח,ג). כלאיים הבא מכבש ועז, חייב במתנות; והכוי -- אף על פי שהוא ספק, מפרישין ממנו כל המתנות. צבי הבא על העז וילדה, הוולד חייב בחצי מתנות, שנאמר "אם שה", אפילו מקצת שה; אבל תיש הבא על הצבייה, הוולד פטור מן המתנות.

ו) אחד השוחט לאכילת אדם, או לאכילת גויים, או לאכילת הכלבים, או לרפואה -- חייב במתנות. [ז] בהמת שותפין חייבת, שנאמר "זובחי הזבח" (דברים יח,ג). [ח] הלוקח בהמה מפירות שביעית, חייבת במתנות.

ז) כוהנים ולויים פטורין מן המתנות, שנאמר "מאת העם" (דברים יח,ג): וספק הם הלויים, אם הם בכלל העם או אינן; לפיכך אין נוטלין מהן -- ואם נטל הכוהן, לא יחזיר. [ט] במה דברים אמורים, בשוחט לעצמו. אבל כוהן טבח ששוחט ומוכר בשוק, ממתינין לו שתיים שלוש שבתות; מכאן ואילך מוציאין ממנו המתנות, ונותנין אותן לכוהנים אחרים. ואם קבע בית מטבחיים למכור -- אין ממתינין לו, אלא מוציאין ממנו מיד; ואם נמנע מליתן, מנדין אותו עד שייתן.

ח) [י] השוחט לנוכרי ולכוהן, פטור מן המתנות; והמשתתף עם הכוהן -- צריך שירשום חלקו, כדי שיניח המתנות בחלק הכוהן: שאם לא עיין חלקו, חייב במתנות -- מפני שאין הכול יודעין שהכוהן שותף לו. לפיכך אם היה הכוהן עומד עימו במטבחיים, ונושא ונותן עימו -- אינו צריך לרשום. והמשתתף עם הנוכרי, אינו צריך לרשום -- שסתם גוי מרבה דברים, ומודיע לכול שהוא שותף: ואף על פי שאינו עימו, בשעת מכירה.

ט) [יא] התנה הכוהן עימו שהוא שותף חוץ מן המתנות, הרי המתנות לכוהן: כיון שאמר לו חוץ, הרי שייר לו הכוהן חלק במתנות; ולפיכך הן שלו. אבל אם אמר לו הכוהן, על מנת שהמתנות שלי -- הרי המתנות של זה הישראלי, ונותנן לכל כוהן שירצה: אף על פי שהתנה עימו שהן שלו, לא נפטר מן המתנות -- שהאומר על מנת, לא שייר לו בעצמן של מתנות כלום; הואיל ולא שייר לו בהן שותפות, לא קנה אותן בתנאי זה.

י) [יב] היה הכוהן שותף בראש, פטור מן הלחי; שותף ביד, פטור מן הזרוע; שותף בבני מעיים, פטור מן הקיבה. אמר לו הכוהן, הרי הבהמה כולה שלי והראש שלך -- חייב בלחי: שהדבר החייב, הרי הוא של ישראל.

יא) [יג] גר שנתגייר, והייתה לו בהמה שחוטה -- אם נשחטה עד שלא נתגייר, פטור; ואם נשחטה אחר שנתגייר, חייב. ואם ספק, פטור -- שהמוציא מחברו עליו הראיה.

יב) [יד] בהמה שלא הורמו מתנותיה, מותר לאכול ממנה -- שאינה דומה לטבל: שהרי מתנות כהונה מובדלין. והמתנות עצמן, אסור לישראל לאוכלן אלא ברשות כוהן. עבר ואכלן, או הזיקן, או מכרן -- אינו חייב לשלם, מפני שהוא ממון שאין לו תובע ידוע. והקונה אותן, אף על פי שאינו רשאי -- הרי זה מותר לאוכלן, מפני שמתנות כהונה נגזלות.

יג) [טו] אמר לטבח, מכור לי בני מעיה של פרה, והיו בה מתנות -- נותנן לכוהן, ואינו מנכה לו מן הדמים; לקחן ממנו במשקל -- נותנן לכוהן, ומנכה לטבח מן הדמים. [טז] המשלח בשר לחברו, והיו בו מתנות -- אינו חושש שמא עבר זה וגזלן.

יד) מקום שאין בו כוהן -- מעלה המתנות בדמים, ואוכלן: מפני הפסד כוהן. וייתן הדמים לכל כוהן שירצה.

טו) [יז] הרוצה ליתן המתנות לכוהן אחד, נותן; ואם רצה לחלוק אותן -- לא ייתן חצי קיבה לאחד או חצי זרוע לאחד, אלא זרוע לאחד וקיבה לאחד ולחיים לשניים, שנאמר "תיתן לו" (ראה דברים יח,ג-ד), שיהיה בה כדי מתנה. ואם היו של שור, חולק אותן חתיכות -- והוא שיהיה בכל חתיכה, כדי מתנה.

טז) [יח] איזה הוא הזרוע -- זרוע של ימין מן הפרק של ארכובה עד כף של יד, שהן שני אברים זה מעורה בזה. והלחיים -- מן הפרק של לחי ועד פיקה של גרגרת, שהיא טבעת גדולה, עם הלשון שביניהן; הכול לכוהן.

יז) [יט] אין מולגין אותן, ואין מפשיטין אותן -- אלא יינתנו לו בעורן ובצמרן. והקיבה, בחלב שעליה; וכבר נהגו הכוהנים, להניח חלב הקיבה לבעלים.

יח) [כ] הכוהנת אוכלת המתנות, אף על פי שהיא נשואה לישראל -- מפני שאין בהן קדושה; ולא עוד, אלא הבעל אוכל מתנות בגלל אשתו. אבל חללה אינה אוכלת, שאין חללים בכלל כוהנים. ואם רצה הכוהן למכור המתנות, או ליתנן במתנה אפילו לגוי, או להאכילן לכלבים -- מאכיל: שאין בהן קדושה כלל.

יט) [כא] כוהן שהיו לו חברים שנותנין לו המתנות -- אם רצה לזכות בהן לישראל חברו, הרי זה מזכה לו בהן, ואף על פי שלא באו לידו; ויהיו אותם החברים זובחים ונותנין המתנות לזה הישראלי שזכה בהן: והוא שיהיה הישראלי זה בדוחק, ואין לו לקנות בשר; ויהיה הכוהן שזיכה לו חברו. אבל אם היה הכוהן שמשו של ישראל זה, או שכירו ולקיטו -- אינו מזכה לו, עד שיבואו לידו: שמא יזכה בעל כורהו.

כ) [כב] לא יחטוף הכוהן בידו מתנותיו, ולא ישאל בפיו; אלא אם נתנו בכבוד, נוטל. ובזמן שהם רבים בבית המטבחיים -- הצנועים מושכין ידיהם, והגרגרנים נוטלין; ואם היה כוהן צנוע, ואין מכירין אותו שהוא כוהן -- הרי זה נוטל, כדי שיודיע לכול שהוא כוהן. ואין הכוהנים אוכלין המתנות אלא צלי בחרדל, שנאמר "לך נתתים למושחה" (במדבר יח,ח), כדרך שהמלכים אוכלין.

---

הלכות ביכורים פרק י

א) מצות עשה ליתן לכוהן ראשית הגז, שנאמר "וראשית גז צאנך, תיתן לו" (דברים יח,ד); והלויים בכלל ישראל, במצוה זו. ואין לראשית הגז זו, שיעור מן התורה; ומדברי סופרים, שלא יפחות מאחד משישים. ואינה נוהגת אלא בארץ ישראל, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית -- כראשית הדגן.

ב) ונוהג בחולין, אבל לא במוקדשין. [ב] כיצד, הרי שהקדיש בהמות לבדק הבית, וגזזן -- יכול יהיה חייב לפדות וליתן לכוהן; או אם הקדיש בהמה, חוץ מגיזתה -- יכול יהיה חייב בראשית הגז: תלמוד לומר "צאנך" (דברים יח,ד), אין אלו צאנו.

ג) כל הקודשים שקדם מום קבוע להקדשן, ונפדו -- חייבין בראשית הגז; אבל אם קדם הקדשן את מומן, או שקדם מום עובר להקדשן, ואחר כך נולד להן מום קבוע, ונפדו -- פטורין מראשית הגז.

ד) אין חייבין בראשית הגז אלא הכבשים בלבד, זכרים כנקבות -- שהצמר שלהן, הוא הראוי לבגדים. היה צמרן קשה, ואינו ראוי ללבישה -- פטורין מראשית הגז: שאין מתנה זו לכוהן, אלא כדי ללבוש ממנה.

ה) כיון שזיכה לו הקדוש ברוך הוא בתרומות, שהן לחמו ויינו, וזיכה לו במתנות בהמה וקודשי מקדש, שהן הבשר שלו -- זיכה לו בראשית הגז, ללבושו; ובגזל הגר והחרמים ושדה אחוזה ופדיון בכורות, להוצאותיו ושאר צרכיו: שהרי אין לו חלק בנחלה ובביזה.

ו) היה הצמר שלהן אדום, או שחור, או שחום -- חייבות בראשית הגז; אבל אם גזז הצמר, וצבעו קודם שייתן -- נפטר מראשית הגז. הלבינו קודם שייתן, חייב להפריש אחר שליבנו.

ז) התולש צמר רחליו בידו, ולא גזזן -- חייב בראשית הגז. [ז] ראשית הגז נוהג בכלאיים, ובכוי, ובטריפה; אבל הגוזז את המתה, פטור. [ח] המפריש ראשית הגז, ואבד -- חייב באחריותן, עד שייתן לכוהן. האומר כל גיזותיי ראשית, דבריו קיימין.

ח) [ט] הלוקח גז צאנו של נוכרי -- אף על פי שגזזן, פטור מראשית הגז. לקח הצאן לגיזתן, חייב -- אף על פי שגדלה הגיזה ברשות הגוי, ואף על פי שחוזרין הצאן לגוי אחר הגיזה: הואיל והגוזז ישראל והגיזות שלו, חייב -- שאין החיוב אלא בשעת הגיזה.

ט) [י] הלוקח גז צאנו של חברו -- אם שייר המוכר מעט מצאנו להיגזז, המוכר חייב להפריש מן המשואר על הכול; ואף על פי שלא התחיל המוכר לגזוז: חזקה, אין אדם מוכר מתנות כהונה. ואם לא שייר כלום, הלוקח חייב להפריש.

י) [יא] היו שני מיני גיזה, כגון גיזה לבנה וגיזה שחומה, או גיזת זכרים וגיזת נקבות, ומכר מין זה והניח המין האחר -- זה נותן לעצמו על מה שלקח, וזה נותן לעצמו על מה שהניח.

יא) [יב] גר שנתגייר והיו לו גיזות, ואין ידוע אם עד שלא נתגייר נגזזו או משנתגייר -- הרי זה פטור: המוציא מחברו עליו הראיה.

יב) [יג] כמה צאן יהיה לו, ויהיו חייבות בראשית הגז -- אין פחות מחמש: והוא שיהיה בגיזה שלהן, אין פחות ממשקל שישים סלע; ותהיה גיזת כל אחת מחמשתן, אין פחות ממשקל שתים עשרה סלע. הייתה אחת מהן גוזזת פחות משתים עשרה סלע, אף על פי שחמשתן גוזזות שישים סלע או יתר -- הרי אלו פטורין מראשית הגז.

יג) [יד] השותפין, חייבין בראשית הגז -- והוא שיהיה בחלק כל אחד מהן, כשיעור; אבל חמש צאן בלבד של שני שותפין, פטורין.

יד) [טו] ראשית הגז, מצותה בתחילה; ואם הפריש בין באמצע בין בסוף, יצא. היו לו חמש צאן, וגזז אחת מהן בלבד, ומכר גיזתה, ואחר כך גזז שנייה ומכרה, ואחר כך גזז שלישית ומכרה -- הכול מצטרפות לראשית הגז, וחייב אפילו לאחר כמה שנים. ויש לו להפריש מן החדש על הישן, וממין גיזה על מין גיזה אחר.

טו) אבל אם הייתה רחל אחת, וגזזה והניח גיזתה, ואחר כך קנה שנייה, וגזזה והניח גיזתה -- אינן מצטרפות.

טז) מי שהיו לו גיזות רבות של ראשית הגז, והוא רוצה לחלוק לכוהנים -- לא ייתן לכל אחד ואחד פחות ממשקל חמש סלעים מלובן, כדי בגד קטן: לא שילבנו, ואחר כך ייתן לו -- אלא ייתן לו מצמר הגיזה כשהוא צואי, כדי שיהיה בו אחר הליבון חמש סלעים או יתר, שנאמר "תיתן לו" (דברים יח,ד), שיהיה בו כדי מתנה המועלת.

יז) ראשית הגז, חולין לכל דבר. לפיכך אני אומר שנותנין אותו לכוהנת, אף על פי שהיא נשואה לישראל -- כמתנות בהמה; וייראה לי, שדין שניהן אחד הוא.

---

הלכות ביכורים פרק יא

א) מצות עשה לפדות כל איש מישראל, בנו שהוא בכור לאימו הישראלית, שנאמר "כל פטר רחם, לי" (שמות לד,יט), ונאמר "אך פדה תפדה את בכור האדם" (במדבר יח,טו). [ב] ואין האישה חייבת לפדות את בנה -- שהחייב לפדות את עצמו, הוא שחייב לפדות את בנו.

ב) עבר האב ולא פדהו -- כשיגדיל, יפדה את עצמו. [ג] היה הוא לפדות ובנו לפדות -- יפדה את עצמו תחילה, ואחר כך יפדה את בנו; ואם אין לו אלא כדי פדיון אחד, יפדה עצמו. [ד] היה בנו לפדות, והגיע עת לעלות לרגל, ואין לו כדי לזה ולזה -- פודה את בנו, ואחר כך עולה לרגל, שנאמר "כול בכור בניך תפדה" (שמות לד,כ), ואחר כך "ולא ייראו פניי ריקם" (שם).

ג) [ה] הפודה את בנו -- מברך אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על פדיון הבן, וחוזר ומברך שהחיינו; ואחר כך נותן הפדיון לכוהן. ואם פדה עצמו -- מברך לפדות הבכור, ומברך שהחיינו.

ד) [ו] מצוה זו נוהגת בכל מקום, ובכל זמן. ובכמה פודהו, בחמש סלעים, שנאמר "ופדוייו מבן חודש תפדה" (במדבר יח,טז) -- בין בכסף, בין בשווה כסף מן המיטלטלין שגופן ממון כעניין השקלים. לפיכך אין פודין בקרקעות; ולא בעבדים, מפני שהן כקרקעות; ולא בשטרות, לפי שאין גופן ממון. ואם פדהו בהן, אינו פדוי.

ה) [ז] כתב לכוהן שטר חוב שהוא חייב לו חמש סלעים -- חייב ליתן לו, ובנו אינו פדוי. נתן לו כלי שאינו שווה בשוק חמש סלעים, וקיבלו הכוהן בחמש סלעים -- הרי בנו פדוי. נתן חמש סלעים לעשרה כוהנים, בין בבת אחת בין בזה אחר זה -- יצא.

ו) [ח] רצה הכוהן להחזיר לו הפדיון, מחזיר. ולא ייתן הוא לו, ודעתו שיחזיר; ואם עשה כן, והחזיר לו -- אין בנו פדוי: עד שיגמור בליבו ליתן לו מתנה גמורה; ואם רצה הכוהן אחר כך להחזיר, יחזיר. וכן אם פירש, ונתן לו על מנת להחזיר -- הרי בנו פדוי.

ז) [ט] כוהנים ולויים פטורין מפדיון הבן, מקל וחומר -- אם פטרו של ישראל במדבר, דין הוא שיפטרו עצמן. [י] ישראל הבא מן הכוהנת ומן הלוייה, פטור -- שאין הדבר תלוי באב, אלא באם, שנאמר "פטר רחם בישראל" (ראה שמות יג,ב; במדבר ג,יב).

ח) [יא] לוייה המעוברת מגוי, בנה פטור; וכוהנת המעוברת מן הגוי, בנה חייב -- שהרי נפסלה אימו מן הכהונה בבעילת הגוי.

ט) [יב] כוהן שנולד לו בן חלל, מת האב בתוך שלושים יום -- הבן חייב לפדות את עצמו, שלא זכה האב בפדיונו; מת האב אחר שלושים יום -- אין הבן חייב לפדות את עצמו, שהרי זכה האב בפדיונו.

י) [יג] השפחה שנשתחררה ונוכרית שנתגיירה כשהן מעוברות, וילדו -- אף על פי שהורתו שלא בקדושה, הואיל ונולד בקדושה -- חייב, שנאמר "פטר רחם בישראל" (ראה שמות יג,ב; במדבר ג,יב), והרי פטר רחם בישראל; אין ידוע אם קודם שנתגיירה ילדה, או אחר שנתגיירה ילדה -- המוציא מחברו עליו הראיה.

יא) [יד] הנוכרית והשפחה שילדו, ואחר כך נתגיירו ונשתחררו, וילדו ולד אחר -- הרי זה פטור, שנאמר "פטר רחם" (שמות לד,יט; במדבר ג,יב; במדבר יח,טו), ואין זה פטר רחם. וכן הבא אחר הנפלים -- כל נפל שאימו טמאה לידה, הבא אחריו אינו פטר רחם; וכל נפל שאין אימו טמאה לידה, כמו המפלת כמין דגים וחגבים, או המפלת יום ארבעים, וכיוצא בהן -- הבא אחריו בכור לכוהן, וחייב לפדות.

יב) [טו] חתך העובר במעיה, והוציאו אבר אבר -- הבא אחריו אינו פטר רחם; בן שמונה חודשים שהוציא ראשו והוא חי, והחזירו ומת, וכן בן תשע שמת, ויצא ראשו והוחזר, ואחר כך יצא אחיו, וילדה -- זה שילדה, אינו פטר רחם: שהרי נפטר בראשו של ראשון -- ומשתצא פדחתו, פוטר הבא אחריו. [טז] יוצא דופן, והבא אחריו כדרכו -- שניהן פטורין: הראשון לפי שלא יצא מן הרחם, והשני מפני שקדמו אחר.

יג) [יז] מאימתיי יתחייב בפדיון, משישלים שלושים יום, שנאמר "ופדוייו מבן חודש תפדה" (במדבר יח,טו). מת הבן בתוך שלושים, ואפילו ביום שלושים, וכן אם נעשה טריפה -- אינו חייב בחמש סלעים; ואם הקדים ונתן לכוהן, יחזיר לו הפדיון. מת אחר שלושים יום, חייב בפדיון; ואם לא נתן, ייתן.

יד) [יח] מי שפדה בנו בתוך שלושים יום -- אם אמר לו מעכשיו, אין בנו פדוי; ואם אמר לו לאחר שלושים יום, בנו פדוי -- ואף על פי שאין המעות קיימין לאחר שלושים יום.

טו) [יט] מי שהוא ספק אם חייב בפדייה או אינו חייב, הרי זה פטור -- שהמוציא מחברו עליו הראיה. מת האב בתוך שלושים יום, הרי הבן בחזקת שלא נפדה -- עד שיביא ראיה שאביו פדהו קודם שימות; מת האב לאחר שלושים יום, הרי הוא בחזקת פדוי -- עד שיודיעוהו שלא נפדה.

טז) [כ] מי שלא ביכרה אשתו, וילדה זכר ונקבה, ואין ידוע איזה מהם יצא ראשון -- אין כאן לכוהן כלום. ילדה שני זכרים -- אף על פי שאין ידוע איזה מהם הבכור, נותן חמש סלעים לכוהן; מת אחד מהם בתוך שלושים יום, פטור -- שהמוציא מחברו עליו הראיה. מת האב, בין בתוך שלושים יום בין לאחר שלושים יום, בין שלא חלקו האחים בין שחלקו -- יינתן מן הנכסים חמש סלעים לכוהן, שכבר נתחייבו הנכסים.

יז) [כא] שתי נשיו שלא ביכרו, וילדו שני זכרים -- נותן עשר סלעים לכוהן. נתן עשר סלעים לכוהן, ומת אחד מהם בתוך שלושים יום -- אם לכוהן אחד נתן, יחזיר לו חמש סלעים; ואם לשני כוהנים נתן, אינו יכול להוציא מהם: שהרי לא עיין פדיון זה על בן זה, וכל אחד מהם יכול לומר החזר מחברי.

יח) [כב] שתי נשיו שלא ביכרו, שילדו זכר ונקבה, או שני זכרים ונקבה -- נותן חמש סלעים לכוהן: שאי אפשר שלא יהיה זכר אחד מהם זכר פטר רחם. [כג] ילדו שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות, ואין ידוע איזה נולד ראשון -- אין כאן לכוהן כלום: שאני אומר, נקבה נולדה תחילה ואחריה זכר.

יט) [כד] שתי נשיו, אחת ביכרה ואחת לא ביכרה, וילדו שני זכרים ונתערבו -- נותן חמש סלעים לכוהן. מת אחד מהם בתוך שלושים יום, האב פטור; מת האב, יינתן מן הנכסים חמש סלעים. [כה] ילדו זכר ונקבה, או שני זכרים ונקבה -- אין כאן לכוהן כלום: שאני אומר, זו שלא ביכרה ילדה נקבה תחילה ואחריה זכר; וזו שביכרה ילדה זכר.

כ) [כו] שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו, וילדו שני זכרים ונתערבו -- זה נותן חמש סלעים וזה נותן חמש סלעים. נתנו, ואחר כך מת אחד מן הבנים בתוך שלושים יום -- אם לשני כוהנים נתנו, אין יכולין להוציא מידן; ואם לכוהן אחד נתנו, כותב אחד מהם לחברו הרשאה, וילך זה בהרשאה, ויחזיר מן הכוהן חמש סלעים.

כא) [כז] ילדו זכר ונקבה, ונתערבו -- האבות פטורין, והבן חייב לפדות את עצמו. וכן מבכרת שלא שהת אחר בעלה שלושה חודשים, וילדה, ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון -- שניהם פטורין, והבן חייב לפדות את עצמו. [כח] ילדו שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות -- אין כאן לכוהן כלום.

כב) [כט] שתי נשים של שני אנשים, אחת ביכרה ואחת לא ביכרה, וילדו שני זכרים -- זה שלא ביכרה אשתו, נותן חמש סלעים לכוהן; ילדו זכר ונקבה, אין כאן לכוהן כלום. [ל] ילדו שני זכרים ונקבה -- זה שלא ביכרה אשתו, נותן חמש סלעים: שאינו נפטר אלא בשתי ספקות -- אם אשתו ילדה זכר בלבד חייב, ואם היא ילדה הזכר והנקבה חייב אלא אם כן ילדה נקבה תחילה. והואיל והדבר רחוק, ייתן פדיונו.