הלכות איסורי ביאה פרק ט

א) אין האישה מתטמאה מן התורה, בנידה או בזיבה -- עד שתרגיש, ותראה דם, וייצא בבשרה, כמו שביארנו; ותהיה טמאה מעת שתראה ולהבא בלבד. ואם לא הרגישה, ובדקה ומצאה הדם לפנים בפרוזדור -- הרי זה בחזקת שבא בהרגשה, כמו שביארנו.

ב) ומדברי סופרים, שכל הרואה כתם דם על בשרה, או על בגדיה, אף על פי שלא הרגישה, ואף על פי שבדקה עצמה ולא מצאה דם -- הרי זו טמאה, וכאילו מצאה דם לפנים בבשרה; וטומאה זו בספק, שמא כתם זה מדם החדר בא.

ג) וכן מדברי סופרים, שכל הרואה דם בלא עת וסתה, וכל הרואה כתם -- טמאה למפרע, עד עשרים וארבע שעות; ואם בדקה בתוך זמן זה, ומצאה טהור, טמאה למפרע, עד זמן בדיקה. ואף על פי שהיא טמאה למפרע, מדבריהם, אינה מטמאה את בועלה למפרע, כמו שביארנו; ואינה מונה לנידתה או לכתמה אלא מעת שראת הדם, או שמצאה הכתם. וכל הרואה כתם, הרי זו מקולקלת -- שמא מן החדר בא, ונתקלקלה וסתה.

ד) הרואה דם בשעת וסתה, אינה מטמאה למפרע אלא בשעתה בלבד. וכן מעוברת, ומניקה, בתולה, וזקנה -- דיין שעתן, ואינן מטמאות למפרע.

ה) איזו היא מעוברת -- משיוכר עוברה, והוא שלושה חודשים. מניקה -- כל ארבעה ועשרים חודש, אפילו מת בנה או גמלתו או נתנתו למניקה. [ה] בתולה -- כל שלא ראת דם מימיה, אף על פי שראת מחמת נישואין או מחמת לידה. זקנה -- כל שעברו עליה תשעים יום סמוך לזקונתה; ואיזו היא זקונתה, כל שקוראין לה זקנה, ואינה מקפדת.

ו) מעוברת ומניקה וזקנה -- כתמן כראייתן, ואינו מטמא למפרע; בתולה שלא ראת דם מימיה, ועדיין היא קטנה -- כתמה טהור, עד שתראה דם שלוש וסתות.

ז) [ו] מה בין כתם הנמצא על בשרה, לכתם הנמצא על בגדיה -- שהכתם הנמצא על בשרה, אין לו שיעור. והנמצא על הבגד, אינו מטמא עד שיהיה כגריס הקילקי, שהוא מרובע, שיש בו כדי תשע עדשות שלוש על שלוש; היה פחות משיעור זה, טהור: נמצא טיפין טיפין, אין מצטרפות; היה ארוך, הרי זה מצטרף.

ח) [ז] כתם שנמצא על דבר שאינו מקבל טומאה -- טהור, ואינה חוששת לו. כיצד, ישבה על כלי אבנים, כלי אדמה, וכלי גללים, או על עור הדג, או על כלי חרס מגבו, או על בגד שאין בו שלוש אצבעות על שלוש אצבעות, ונמצא עליהן דם -- טהורה; אפילו בדקה הקרקע וישבה עליה, ונמצא כתם על הקרקע כשעמדה -- הרי זו טהורה: שכל שאינו מקבל טומאה, לא גזרו על כתם שיימצא בו. ולא במקבל טומאה, אלא אם כן היה לבן; אבל כלי צבעונין, אין חוששין לכתם הנמצא בהן. לפיכך תיקנו חכמים שתלבוש האישה בגדי צבעונין, כדי להצילה מדין הכתמים.

ט) [ח] לא בכל מקום שנמצא הדם על בשרה, תטמא משום כתם -- עד שיימצא כנגד בית תורפה. כיצד, נמצא על עקבה, טמאה -- שמא נגע בבית תורפה בעת ישיבתה. וכן אם נמצא על שוקה, או על פרסותיה מבפנים, והם המקומות הנדבקות זו בזו, בעת שתעמוד ותדביק רגל לרגל ושוק לשוק -- הרי זו טמאה.

י) נמצא על ראש גודל רגלה, טמאה -- שמא נטף מן החדר על רגלה בעת שהלכה. וכן כל מקום שאפשר שיינתז עליו דם נידתה כשתהלך, ונמצא שם דם -- טמאה; וכן אם נמצא הדם על ידיה, אפילו על קשרי אצבעות ידיה -- טמאה, שהידיים עסקנייות הן.

יא) אבל אם נמצא הדם על שוקה ועל פרסותיה מבחוץ, או מן הצדדין, ואין צריך לומר אם נמצא מן הירכיים ולמעלה -- הרי זו טהורה, שאין זה אלא דם שניתז עליה ממקום אחר.

יב) [ט] הכתם הנמצא על בשרה שהוא ארוך כרצועה, או עגול, או שהיו טיפין טיפין, או שהיה אורך הכתם על רוחב ירכה, או שהיה נראה כאילו הוא ממטה למעלה -- הואיל והוא כנגד בית תורפה, הרי זו טמאה, ואין אומרים אילו נטף מן הגוף, לא היה כזה: שכל דם הנמצא במקומות אלו, מחמירין בו, אף על פי שהוא ספק.

יג) [י] הכתם הנמצא על החלוק שלה -- מחגור ולמטן, טמאה; מחגור ולמעלן, טהורה. נמצא על בית יד שלה -- אם מגיע כנגד בית תורפה, טמאה; ואם לאו, טהורה. [יא] הייתה פושטתו ומתכסה בו בלילה -- כל מקום שיימצא בו דם, טמאה; וכן האיזור שלה -- כל מקום שיימצא בו הדם, טמאה.

יד) [יב] הייתה לובשת חלוק אחד, ושהה עליה שלושה ימים או יתר בלא עת נידתה, ובדקה ומצאה עליו שלושה כתמים, או כתם אחד גדול שיש בו שיעור שלושה כתמים -- הרי זו ספק זבה, שמא כתם נטף ממנה בכל יום; וכן אם לבשה שלושה בגדים בדוקים, ושהו עליה שלושה ימים בימי זיבתה, ומצאה כתם בכל אחד מהן, אף על פי שזה כנגד זה -- הרי זו ספק זבה.

טו) [יג] מצאה כתם אחד שאין בו כדי שלושה כתמים, אם בדקה עצמה כל בין השמשות של יום ראשון ומצאה טהור, ולא בדקה חלוקה, וביום השלישי מצאה זה הכתם שאינו כשלושה כתמים -- אינה חוששת לזיבות; ואם לא בדקה עצמה כל בין השמשות, הואיל ולא בדקה חלוקה, ושהה עליה שלושה ימים בימי זיבתה -- חוששת לזיבות, ואף על פי שאין הכתם כדי שלושה כתמים.

טז) [יד] מצאה כתם על חלוקה היום, וראת דם אחר כך שני ימים זה אחר זה, או שראת שני ימים, וביום השלישי מצאה כתם -- הרי זו ספק זבה.

יז) [טו] הרואה כתם ואחר כך ראת דם, תולה כתמה בראייתה כל מעת לעת, בין שבדקה עצמה בעת שמצאה הכתם ומצאה טהור, בין שלא בדקה; אבל הרואה כתם אחר כתם, בתוך עשרים וארבע שעות, אינה תולה כתם בכתם, אלא אם כן בדקה ביניהן: שאם הפסיקה טהרה בין הכתמים, אין מצטרפין למניין זיבות.

יח) [טז] כיצד, ראתה כתם ערב שבת בשעה ראשונה מן היום, אף על פי שלא בדקה עצמה ולא ידעה אם טהורה היא אם טמאה, וראת דם אחר כך עד שעה ראשונה מיום השבת -- אינה מונה לכתם, אלא תולה הכתם בראייה; ואם ראת באחד בשבת ובשני בשבת, תהיה זבה.

יט) ראת הדם ביום שבת בשעה שנייה, הרי זו טמאה שני ימים, ערב שבת שמצאה בו הכתם, ובשבת שראת הדם -- שהרי אין שניהן בתוך מעת לעת; ואם ראתה דם באחד בשבת, חוששין לזיבות.

כ) [יז] לא ראתה דם בשבת, אבל ראתה כתם אחר בשעה ראשונה מיום השבת -- אם בדקה עצמה בערב שבת ומצאה טהור, אינה מונה אלא לכתם אחד שהוא ביום השבת, הואיל ושניהן, בתוך מעת לעת. ואם לא בדקה, ולא ידעה אם הפסיקה טהרה ביניהם אם לא הפסיקה -- הרי זו מונה לערב שבת; ואם ראתה באחד בשבת, חוששת לזיבות.

כא) [יח] ראתה הכתם השני בשעה שנייה מיום שבת, בין בדקה בין לא בדקה -- הרי זו טמאה שני ימים, שהרי אין שניהם בתוך מעת לעת; ואם ראת באחד בשבת אחר מעת לעת, חוששת לזיבות. ראת בשעה ראשונה מיום אחד בשבת כתם שלישי -- אם הפסיקה טהרה ביניהם, אין מצטרפין ואינה חוששת לזיבות; ואם לא בדקה, חוששת לזיבות.

כב) [יט] כל כתם שאמרנו שהיא טמאה בגללו, אם יש לה דבר לתלות בו ולומר, שמא כתם זה מדבר פלוני הוא -- אם נמצא על הבגד, הרי זו טהורה: שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר, אלא להקל. ואם נמצא על בשרה, ספקו טמא, ואינה תולה בו; ואם היה לה לתלות בבשרה יתר מחלוקה, אף על בשרה תולה, וספקו טהור.

כג) [כ] כיצד, שחטה בהמה או חיה או עוף, או שנתעסקה בכתמים, או שישבה בצד העוסקין בהם, או שעברה בשוק של טבחים, ונמצא דם על חלוקה -- טהורה, ותולה בדברים אלו שמהם בא הכתם. [כא] נמצא הכתם על בשרה בלבד, אפילו מחגור ולמעלה -- טמאה: שאילו היה דם זה מן השחיטה, או מן השוק, היה לה שיימצא גם על בגדיה; והואיל ונמצא על בשרה ולא בבגדה, טמאה.

כד) [כב] הייתה בה מכה, אף על פי שחית, אם יכולה להתגלע ולהוציא דם, ונמצא דם על בשרה -- תולה במכה; וכן כל כיוצא בזה. [כג] נמצא הכתם על בגדה ובשרה כאחד, תולה בכל שיש לה לתלות.

כה) ותולה במאכולת, שמא בעת שישבה נהרגה מאכולת, ודם זה דם מאכולת הוא; ועד כמה, עד כגריס. אבל אם מצאה הכתם יתר מכגריס, אינה תולה במאכולת; ואפילו הייתה מאכולת רצוצה בכתם, הואיל והוא יתר מכגריס, אינה תולה במאכולת.

כו) [כד] וכן תולה בבנה ובבעלה, אם היו עוסקין בדם, או שהיו ידיהם מלוכלכות בו, או שהייתה בהם מכה -- תולה ואומרת הם נגעו בה והיא לא ידעה, ודם זה מחמתם הוא.

כז) [כה] אין מחזיקין דם ממקום למקום, לתלות בו. כיצד, הייתה לה מכה בכתפה, ונמצא כתם על שוקה -- אין אומרים שמא בידיה נגעה במכה ונגעה במקום זה; וכן כל כיוצא בזה, אין תולין בו, בין בגופה, בין בחלוקה.

כח) [כו] שתי נשים שנתעסקו בציפור אחד, ואין בו אלא כסלע דם, ונמצא על כל אחת משתיהן כתם כסלע -- שתיהן טמאות. נתעסקה בדם שאי אפשר שיהיה ממנו כתם אלא כגריס, ונמצא עליה כתם כשני גריסין -- הרי זו תולה כגריס בדם שנתעסקה בו, וכגריס במאכולת; נמצא הכתם יתר מכשני גריסין, טמאה. [כז] נתעסקה באדום, אין תולה בו שחור; נתעסקה בעוף שיש בו מינין הרבה, ונמצא עליה מראה אחד מהן -- תולה בו.

כט) הייתה לובשת שלוש חלוקות -- אם יכולה לתלות, תולה אף בתחתון; ואם אינה יכולה לתלות, אינה תולה אף בעליון. כיצד, עברה בשוק של טבחים -- אף על פי שנמצא הכתם על התחתון לבדו, תולה בדם הטבחים; לא עברה בשוק הטבחים וכיוצא בו -- אף על פי שנמצא הכתם בעליון לבדו, הרי זו טמאה.

ל) ספק עברה ספק לא עברה, ספק נתעסקה ספק לא נתעסקה -- אינה תולה. [כח] עיר שיש בה חזירים, או שהן באין לה תמיד -- אין חוששין לכתמיה הנמצאין בחלוק.

לא) [כט] האישה שהשאילה חלוקה לנידה, בין גויה בין ישראלית, וחזרה ולבשה אותו קודם בדיקה, ומצאה עליו כתם -- הרי זו תולה בנידה שלבשה אותו; השאילה אותו לזבה קטנה ביום הטמא שלה, או ליושבת על דם טוהר, או לבתולה שדמיה טהורין -- הרי זו תולה בו.

לב) אבל אם השאילה אותו לזבה קטנה ביום השמור, או לזבה גדולה בשבעה ימי נקיים, וחזרה ולבשה אותו קודם בדיקה, ונמצא עליו כתם -- שתיהן מקולקלות, השואלת והמשאלת אותה: שמא מזו, שמא מזו. השאילה אותו ליושבת על הכתם, אינה תולה בה -- שאין תולין כתם בכתם.

לג) [ל] בדקה חלוקה ובדקה עצמה ונמצאת טהור, והשאילה החלוק לחברתה, ולבשתו, ונמצא עליו כתם כשהחזירתו לה -- השואלת טמאה, ואינה תולה בבעלת החלוק: שהרי בדקה אותו קודם שתשאילהו לה. [לא] ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה, ונמצא בו כתם -- אם מגיע כנגד בית תורפה, טמאה; ואם לאו, טהורה, שכתם זה של קצרה הוא.

לד) [לב] שלוש נשים שלבשו חלוק אחד זו אחר זו, ואחר כך נמצא עליו כתם, וכן אם ישנו במיטה אחת כאחת, ונמצא דם תחת אחת מהן -- כולן טמאות; ואם בדקה אחת מהן עצמה מיד, ומצאה עצמה טמאה -- הרי השתיים טהורות. [לג] בדקו כולן ומצאו עצמן טהורות -- תולה מי שאינה ראויה לראות דם, במי שהיא ראויה, ותהיה שאינה ראויה טהורה, והראויה טמאה.

לה) כיצד, הייתה אחת מעוברת, ואחת אינה מעוברת, המעוברת טהורה, ושאינה מעוברת טמאה; מניקה ושאינה מניקה, המניקה טהורה; זקנה ושאינה זקנה, הזקנה טהורה; בתולה ושאינה בתולה, הבתולה טהורה. היו כולן מעוברות, כולן זקנות, כולן מניקות, כולן בתולות -- הרי כולן טמאות.

לו) [לד] שלוש נשים שעלו דרך מרגלות המיטה, וישנו כולן -- ונמצא דם תחת האמצעית, שלושתן טמאות; תחת הפנימית, היא ושבצידה טמאות והחיצונה טהורה; תחת החיצונה, היא ושבצידה טמאות והפנימית טהורה. ואם לא עלו דרך מרגלות המיטה, שהרי אין להן סדר, ונמצא דם תחת אחת מהן -- כולן טמאות.

לז) [לה] במה דברים אמורים, שבדקו כולן ומצאו טהור, ולא תוכל אחת מהן לתלות בחברתה, כמו שביארנו; אבל אם בדקה אחת, ומצאה עצמה טהורה, וחברתה לא בדקה -- תולה הטהורה בזו שלא בדקה, והרי זו שלא בדקה טמאה.

לח) [לו] כל כתם הנמצא על הבגד שאין לו במה ייתלה, אינו מטמא עד שייוודע שהוא דם; ואם נסתפק להן שמא הוא דם או צבע אדום, מעבירין עליו שבעה סמנין אלו על הסדר: אם עבר או כהה עינו, הרי זה כתם דם וטמאה; ואם עמד כמות שהוא, הרי זה צבע וטהורה. [לז] ואלו הן השבעה סמנין, על סדרן -- רוק תפל, ולעיסת גריסין של פול, ומי רגליים שהחמיצו, ונתר, ובורית, וקימוניא, ואשלג.

לט) וצריך לכסכס שלושה פעמים על כל סם וסם, ומוליך ומביא בכל כסכוס. העבירן שלא על הסדר, או שהעבירן כאחד -- לא עשה כלום; הקדים האחרונים לראשונים -- אלו שהעביר באחרונה שהן הראשונים עלו לו, וחוזר ומעביר אחריהן אחרונים שהקדים, עד שיעברו השבעה, על הסדר.

מ) [לח] איזה הוא רוק תפל -- שלא טעם כלום מתחילת הלילה, והיה ישן מחצי הלילה האחרון, למחר קודם שיאכל, נקרא רוק תפל: והוא, שלא יצא רוב דיבורו עד שלוש שעות ביום; ואם השכים ושנה פרקו, קודם שלוש שעות, אין זה רוק תפל, שהדיבור מבטל חוזק הרוק, ומחזירו כמים.

מא) ואיזה הוא לעיסת גריסין -- הוא שילעוס הגריסין, עד שיתערב עם הפול רוק הרבה מפיו. ואיזה הוא מי רגליים שהחמיצו -- אחר שלושה ימים או יתר.

מב) [לט] כל אישה שהיא טמאה משום כתם, אם מצאה הכתם בימי נידתה -- הרי זו ספק נידה, ויושבת עליו שבעה, וטובלת בליל שמיני, ואחר כך תהיה מותרת לבעלה; ואם מצאה אותו בימי זיבתה -- הרי זו ספק זבה גדולה או קטנה, כמו שנתבאר בפרק זה, ויושבת יום אחד אם הייתה קטנה, או שבעת ימי נקיים, אם הייתה גדולה מספק. והכול מדברי סופרים, כמו שביארנו; לפיכך הבא עליה בזדון -- מכין אותו מכת מרדות, ופטורין מקרבן.

---

הלכות איסורי ביאה פרק י

א) כל היולדת טמאה כנידה, ואף על פי שלא ראת דם. ואחד היולדת חי, או מת, או אפילו נפל -- אם זכר, יושבת לזכר; ואם נקבה, יושבת לנקבה: והוא, שתיגמר צורתו; ואין צורת הוולד נגמרת לפחות מארבעים יום, אחד הזכר ואחד הנקבה. [ב] והמפלת בתוך ארבעים יום, אינה טמאה לידה, אפילו ביום ארבעים.

ב) הפילה ביום ארבעים ואחד מאחר התשמיש -- הרי זו ספק יולדת, ותשב לזכר ולנקבה ולנידה; הייתה צורת האדם דקה ביותר, ואינה ניכרת בעליל, הרי זו תשב לזכר ולנקבה, וזה הוא הנקרא שפיר מרוקם.

ג) איזה הוא שפיר מרוקם -- תחילת ברייתו של אדם, גופו כעדשה, שתי עיניו כשתי טיפי זבוב מרוחקות זו מזו, שני חוטמיו כשתי טיפי זבוב מקורבין זה לזה, פיו פתוח כחוט השערה, וחיתוך ידיים ורגליים אין לו.

ד) נתבארה צורתו יתר מזה, ועדיין אינו ניכר בין זכר לנקבה, אין בודקין אותו במים, אלא בשמן שהשמן מצחצחו; ומביא קיסם שראשו חלק, ומנענע באותו מקום מלמעלה למטה: אם מסכסך, בידוע שהוא זכר; ואם ראה אותו מקום כשעורה סדוקה, הרי זו נקבה ואינה צריכה בדיקה. וכל אלו הרקימות של נפלים, אין נותנין להן ימי טוהר -- עד שישעיר הוולד.

ה) [ד] הפילה חתיכה לבנה -- אם נקרעה ונמצא בה עצם, הרי זו טמאה לידה; הפילה שפיר מלא מים, מלא דם, מלא גנינים, מלא בשר -- הואיל ואינו מרוקם, אינה חוששת לוולד.

ו) [ה] יוצא דופן -- אין אימו טמאה לידה, ואין לה ימי טומאה וימי טהרה, שנאמר "אישה כי תזריע וילדה" (ויקרא יב,ב), עד שתלד ממקום שמזרעת. המקשה וילדה ולד דרך הדופן, הרי דם הקושי הבא דרך הרחם זיבות או נידה, ודם היוצא דרך הדופן, טמא; ואם לא יצא דם דרך הרחם, הרי האישה טהורה, אף על פי שהדם שיצא מדופנה טמא, שאין האישה טמאה עד שייצא מדווה דרך ערוותה.

ז) [ו] נחתך הוולד במעיה, ויצא אבר אבר, בין שיצא על סדר האברים, כגון שיצאה הרגל ואחריה השוק ואחריה הירך, בין שיצא שלא על הסדר -- אינה טמאה לידה, עד שיצא רובו; ואם יצא ראשו כולו כאחת, הרי זה כרובו. ואם לא נתחתך, ויצא כדרכו -- משתצא רוב פדחתו, הרי זה כיילוד, אף על פי שנחתך, אחר כך. [ז] הוציא העובר את ידו והחזירה, אימו טמאה לידה מדברי סופרים; ואין לה ימי טוהר, עד שייצא הוולד, או רובו, כמו שאמרנו.

ח) המפלת כמין בהמה חיה ועוף -- אם היו פניו כפני האדם, הרי זה ולד: אם זכר, תשב לזכר, ואם נקבה, תשב לנקבה, ואם אין ניכר בין זכר לנקבה, תשב לזכר ולנקבה -- ואף על פי ששאר הגוף דומה לבהמה או לחיה או לעוף. ואם אין פניו כצורת פני האדם, אף על פי ששאר הגוף גוף אדם שלם, וידיו ורגליו ידי אדם ורגליו, והרי הוא נקבה או זכר -- אינו ולד, ואין אימו טמאה לידה.

ט) איזו היא צורת פני האדם -- שיהיה המצח והגבינין והעיניים והלסתות וגבות הזקן כצורת האדם; אבל הפה והאוזניים והאף, אף על פי שהם כשל בהמה וחיה, הרי זה ולד.

י) המפלת דמות נחש, אימו טמאה לידה, מפני שגלגל עיניו, עגול כשל אדם; המפלת דמות אדם שיש לו כנפיים של בשר, אימו טמאה לידה. נברא בעין אחת וירך אחת -- אם היו מן הצד שהרי הוא כחצי אדם, אימו טמאה לידה; ואם היו באמצע, אימו טהורה, שהרי זו בריה אחרת.

יא) נברא ושט שלו אטום, או שהיה חסר מטבורו ולמטה והרי הוא אטום, או שהייתה גולגולתו אטומה, או שהיו פניו טוחות ואין בהן היכר פנים, או שיש לו שני גבין ושתי שדרות, או שהפילה בריית ראש שאינו חתוך, או יד שאינו חתוך -- כל נפל מאלו, אינו ולד ואין אימו טמאה לידה; אבל אם הפילה יד חתוכה ורגל חתוכה -- הרי חזקתה מוולד שלם, ומצטרפין לרוב אבריו.

יב) פעמים יקפה משאר הדמים שנוצר מהם האדם, חתיכה כמו לשון השור, ותהיה כרוכה על מקצת הוולד, והיא הנקראת סנדל; ולעולם לא ייעשה סנדל זה, אלא עם ולד. אבל חתיכה שנוצרה לבדה בלא ולד, אינה נקראת סנדל. ורוב העוברים, לא יהיה עימהן סנדל. ופעמים יכה המעוברת דבר על בטנה, ויפסד העובר וייעשה כסנדל זה; ופעמים יישאר בו היכר פנים, ופעמים ייבש הוולד וישתנה ויקפאו עליו הדמים עד שלא יישאר בו היכר פנים.

יג) לפיכך המפלת זכר וסנדל עימו -- אף על פי שאין היכר פנים לסנדל, הרי זו תשב לזכר ולנקבה, שמא סנדל זה, נקבה היה; וחומרה החמירו בו ליטמא בו משום ולד, אף על פי שאין בו צורת פנים, הואיל והיא טמאה לידה, מפני הוולד שעימו.

יד) [יג] החותלת העבה שהיא כמו חמת שבתוכה נוצר הוולד, והיא מקפת אותו ואת הסנדל, אם היה עימו סנדל, וכשיגיע זמנו לצאת קורע אותה ויוצא -- היא הנקראת שליה; ותחילת ברייתה דומה לחוט של ערב, וחלולה כחצוצרת, ועבה כקורקבן התרנגולין. ואין שליה פחותה מטפח.

טו) [יד] המפלת שליה, תשב לזכר ולנקבה -- לא שהשליה ולד, אלא שאין שליה בלא ולד; הפילה נפל, ואחר כך הפילה שליה -- חוששין לשליה, והרי היא כוולד אחר, ואין אומרין זו שלית הנפל, שאין תולין את השליה אלא בוולד של קיימה. לפיכך אם ילדה ולד של קיימה, והפילה שליה אפילו אחר שלושה ועשרים יום -- תולין אותו בוולד; ואין חוששין לוולד אחר, שהוולד קרע השליה ויצא.

טז) [טו] הפילה שליה תחילה, ואחר כך ילדה ולד של קיימה -- חוששין לשליה שהיא ולד אחר, ואין תולין אותה בוולד הבא אחריה: שאין דרכה של שליה, לצאת לפני הוולד. יצאת מקצת השליה ביום הראשון, ומקצתה בשני -- מונין לה מיום הראשון, ואין נותנין לה ימי טהרה אלא מיום שני להחמיר.

יז) [טז] הפילה דמות בהמה חיה ועוף, ושליה קשורה בו -- אין חוששין לוולד; ואם אינה קשורה בו -- מטילין עליהן חומר שני ולדות: שאני אומר, שמא נימוח שפיר מרוקם שהיה בשליה זו, ושמא נימוחה השליה של שפיר זה שהוא דמות בהמה וחיה.

יח) [יז] כל אלו שחוששין לשליה, אין נותנין להן ימי טוהר; וכל מי שהפילה דבר שאינו ולד, או שפיר, בתוך ארבעים יום, שעדיין לא נגמרה צורתו -- אם יצא עימו דם, הרי זו נידה או זבה; ואם יצא יבש בלא דם, הרי זו טהורה.

יט) [יח] מי שילדה זכר ונקבה תאומים, תשב לנקבה; ילדה טומטום או אנדרוגינוס, תשב לזכר ולנקבה. ילדה תאומים -- אחד זכר והשני טומטום או אנדרוגינוס, תשב לזכר ולנקבה; האחת נקבה והשני טומטום או אנדרוגינוס, תשב לנקבה בלבד: שהטומטום והאנדרוגינוס ספק הם, שמא זכר הן או שמא נקבה.

כ) [יט] האישה שהוחזקה מעוברת, וילדה, ואין ידוע מה ילדה, כגון שעברה בנהר והפילה שם, או שהפילה לבור, או שהפילה וגררתו חיה -- הרי זו בחזקת שהפילה ולד, ותשב לזכר ולנקבה; אבל אם לא הוחזקה מעוברת, והפילה, ואין ידוע מה הפילה -- הרי זו ספק יולדת, ותשב לזכר ולנקבה ולנידה.

כא) [כ] כל מקום שנאמר תשב לזכר ולנקבה, כיצד דינה -- תהיה אסורה לבעלה ארבעה עשר יום, כיולדת נקבה, שבעה הראשונים ודאי, והשבעה האחרונים ספק; ואין נותנין לו ימי טוהר אלא עד ארבעים יום, כיולדת זכר. ואם ראתה דם אחר הארבעים עד שמונים -- אינו דם טוהר, אלא ספק דם נידה, או ספק דם זיבות אם בא מימי הזיבה, כמו שביארנו. וכן אם ראתה דם יום אחד ושמונים בלבד -- הרי זו ספק נידה, ותשב שבעת ימי הנידה, שמא נקבה ילדה, שאין לה וסת נידות עד אחר מלאות, כמו שביארנו.

כב) [כא] כל מקום שנאמר תשב לזכר ולנקבה ולנידה, כיצד דינה -- תהיה אסורה לבעלה ארבעה עשר יום, כיולדת נקבה. ואם ראתה דם ביום אחד ושמונים, הרי זו ספק נידה; וכן אם ראתה ביום ארבעה ושבעים וביום אחד ושמונים, הרי זו ספק נידה; וכן אם ראתה ביום אחד וארבעים -- אף על פי שראת ביום ארבעה ושלושים, הרי זו ספק נידה, ואסורה לבעלה עד ליל ארבעים ושמונה, כיולדת זכר. ואין נותנין לה ימי טוהר כלל, כנידה; והרי היא כמי שלא ילדה.

כג) וכל דם שתראה מיום שהפילה עד שמונים יום -- אם בא בימי נידתה, הרי זו ספק נידה מאחר השבעה מיום שהפילה; ואם בא בימי זיבתה, הרי זו ספק זבה: שכל ימי מלאות, אין בהם וסת. וכן אם ראת ביום אחד ושמונים -- עדיין היא מקולקלת, ותהיה ספק נידה, כמו שביארנו, אף על פי שלא ראת אלא יום אחד. וכשייקבע לה הוסת אחר השמונים, יסור קלקולה, ותחזור להיות נידה ודאית, או זבה ודאית. וכן מיום שהפילה עד שבעה ימים; ותהיה נידה ודאית, אם הפילה בתוך ימי נידתה, כמו שביארנו.

---

הלכות איסורי ביאה פרק יא

א) כל שאמרנו בנידה וזבה ויולדת, הוא דין תורה. וכמשפטים אלו היו עושין, כשהיו בית דין הגדול מצויין, והיו שם חכמים גדולים שמכירים הדמים. ואם נולד להן ספק בראייות, או בימי נידה וזיבה -- יעלו לבית דין וישאלו, כמו שהבטיחה תורה עליהן, שנאמר "כי ייפלא ממך דבר... בין דם לדם" (דברים יז,ח), בין דם נידה לדם זיבה. ובאותן הימים, היו בנות ישראל נזהרות מדבר זה, ומשמרות וסתותיהן, וסופרות תמיד ימי הנידה וימי הזיבה.

ב) וטורח גדול יש במניין הימים, ופעמים רבות יבואו לידי ספק -- שאפילו ראת הבת דם ביום הלידה, מאותו היום מתחילין למנות לה ימי נידה וימי זיבה, כמו שביארנו; ולפיכך לא תטמא הבת בזיבה אלא בת עשרה ימים -- שאם ראת ביום שתיוולד, הרי זו נידה שבעת ימים, ושלושת ימים סמוך לנידתה, הרי עשרה ימים. הנה למדת שמתחילת ראייה, מתחלת למנות ימי נידה וימי זיבה כל ימיה, ואפילו ראתה והיא קטנה.

ג) ובימי חכמי תלמוד, נסתפק הדבר הרבה בראייות הדמים, ונתקלקלו הוסתות, לפי שלא היה כוח בכל הנשים למנות ימי נידה וימי זיבה; לפיכך החמירו חכמים בדבר זה, וגזרו שיהיו כל ימי האישה כימי זיבתה, ויהיה כל דם שתראה ספק דם זיבות.

ד) ועוד החמירו בנות ישראל על עצמן חומרה יתרה על זו, ונהגו כולן בכל מקום שיש ישראל: שכל בת ישראל שתראה דם, אפילו לא ראת אלא טיפה כחרדל בלבד, ופסק הדם -- סופרת לה שבעת ימי נקיים, ואפילו ראת בעת נידתה; בין שראת יום אחד, או שניים, או השבעה כולן, או יתר -- משיפסוק הדם, סופרת שבעת ימי נקיים כזבה גדולה; וטובלת בליל שמיני, אף על פי שהיא ספק זבה, או ביום שמיני אם היה שם דוחק, כמו שאמרנו -- ואחר כך תהיה מותרת לבעלה.

ה) וכן כל היולדת בזמן הזה -- הרי היא כיולדת בזוב, וצריכה שבעת ימי נקיים, כמו שביארנו. ומנהג פשוט בשנער ובארץ הצבי ובספרד ובמערב, שאם ראת דם בתוך ימי מלאות, אף על פי שראת אחר שספרה שבעת ימי נקיים וטבלה -- הרי זו סופרת שבעת ימי נקיים אחר שיפסוק הדם, ואין נותנין לה ימי טוהר כלל: אלא כל דם שתראה האישה, בין דם קושי, בין דם טוהר -- סופרת שבעת ימי נקיים, אחר שיפסוק הדם.

ו) ודין זה, בימי הגאונים נתחדש, והם גזרו שלא יהיה שם דם טוהר כלל -- שזה שהחמירו בנות ישראל על עצמן בימי חכמי תלמוד, אינו אלא ברואה דם שהוא טמא, שיושבת עליו שבעת ימי נקיים; אבל דם שתראה בימי טוהר אחר ספירה וטבילה, אין לחוש לו -- שאין ימי טוהר ראויין לא לנידה ולא לזיבה, כמו שביארנו. [ז] ושמענו שבצרפת בועלים על דם טוהר כדין התלמוד עד היום, אחר ספירה וטבילה מטומאת יולדת בזוב; ודבר זה, תלוי במנהג.

ז) [ח] וכן דין דם בתולים בזמן הזה, שאפילו הייתה קטנה שלא הגיע זמנה לראות, ולא ראת דם מימיה -- הרי זה בועל בעילת מצוה, ופורש. וכל זמן שתראה הדם מחמת המכה, הרי היא טמאה; ואחר שיפסוק הדם, סופרת שבעת ימי נקיים.

ח) [ט] יתר על זה, כל בת שתבעוה להינשא ורצת, שוהה שבעת ימים נקיים מאחר שרצת, ואחר כך תהיה מותרת להיבעל -- שמא מחימודה לאיש, ראת דם טיפה אחת, ולא הרגישה בה: בין שהייתה האישה גדולה, בין שהייתה קטנה -- צריכה לישב שבעת ימי נקיים מאחר שרצת, ואחר כך תטבול ותיבעל. [י] וכל הדברים האלו, חומרה יתרה שנהגו בה בנות ישראל מימי חכמי תלמוד; ואין לסור ממנה, לעולם.

ט) לפיכך כל אישה שרצת כשתבעוה להינשא, לא תינשא עד שתספור ותטבול; ואם נישאת לתלמיד חכמים -- מותרת להינשא מיד, ותספור מאחר שנישאת ותטבול: שתלמיד חכמים יודע שהיא אסורה ונזהר מזה, ולא יקרב לה עד שתטבול.

י) [יא] דין הכתמים בזמן הזה, כמו שביארנו; ואין בדבר חידוש, ולא מנהג -- אלא כל כתם שאמרנו שהיא טהורה, הרי היא טהורה, וכל שאמרנו שהיא טמאה, סופרת שבעת ימי נקיים מיום שנמצא בו הכתם. ואם היה שיעור הכתם כדי לחוש לזיבות, סופרת שבעת ימים מאחר יום שנמצא בו הכתם -- שאין הרואה דם, כרואה כתם.

יא) [יב] וכן כל מה שאמרנו ביולדת שאימו טהורה, הרי היא טהורה בזמן הזה; וכן האישה שראת לובן, או דם ירוק, או שהשליכה חתיכה אדומה שאין עימה דם -- הרי היא טהורה, אף בזמן הזה: שלא החמירו אלא ברואה דם טמא, ואין זו רואה דם טמא. [יג] וכן אם הייתה בה מכה והיה שותת ממנה, או שבא הדם עם מימי רגליים -- הרי זו טהורה. ולא נתחדש דבר, אלא ספירת שבעת ימי נקיים לכל רואה דם טמא, כמו שאמרנו; ושיהיו כל מראה דמים, טמאים.

יב) [יד] זה שתמצא במקצת המקומות, שהנידה יושבת שבעת ימים בנידתה, אף על פי שלא ראת דם אלא יום אחד, ואחר השבעה תשב שבעת ימי נקיים -- אין זה מנהג, אלא טעות היא ממי שהורה להן כך; ואין ראוי לפנות לדבר זה כלל -- אלא אם ראתה יום אחד, סופרת אחריו שבעה, וטובלת בליל שמיני שהוא ליל שני שלאחר ימי נידתה, ומותרת לבעלה.

יג) [טו] וכן זה שתמצא במקצת מקומות, ותמצא תשובות למקצת הגאונים, שיולדת זכר לא תשמש מיטתה עד סוף ארבעים, ויולדת נקבה אחר שמונים, ואף על פי שלא ראתה דם אלא בתוך השבעה -- אין זה מנהג, אלא טעות היא באותן התשובות. ודרך מינות באותן המקומות, ומן הצדוקין למדו דבר זה; ומצוה לכופן כדי להוציא מליבן, ולהחזירן לדברי חכמים -- שתספור שבעה ימי נקיים בלבד, כמו שביארנו.

יד) [טז] אין האישה עולה מטומאתה ויוצאה מידי ערווה, עד שתטבול במי מקוה כשר; ולא יהיה דבר חוצץ בין בשרה, ובין המים. ובהלכות מקוות יתבאר המקוה הכשר והפסול, ודרך הטבילה, ומשפטי החציצה.

טו) אבל אם רחצה במרחץ, אפילו נפלו עליה כל מימות שבעולם -- הרי היא אחר הרחיצה כמות שהייתה קודם הרחיצה, בכרת: שאין לך דבר שמעלה מטומאה לטהרה אלא טבילה במי מקוה, או במעיין, או בימים שהם כמעיין, כמו שיתבאר בהלכות מקוות.

טז) [יז] כל שבעת ימי נקיים שבזמן הזה, אף על פי שהם ספק, אם טבלה בהן, לא עלתה לה טבילה; ואם טבלה בשביעי, אף על פי שאסור לעשות כן לכתחילה שמא יבוא לבעול בשביעי אחר הטבילה, הואיל וטבלה בזמנה, אפילו הייתה זבה ודאית -- הרי זו עלתה לה טבילה.

יז) [יח] ואסור לאדם שידבק באשתו בשבעת ימי נקיים, אף על פי שהיא בכסותה והוא בכסותו. ולא יקרב לה, ולא ייגע בה אפילו באצבע קטנה; ולא יאכל עימה, בקערה אחת. כללו של דבר, ינהוג עימה בימי ספירה, כמו שינהוג בימי נידה -- שעדיין היא בכרת עד שתטבול, כמו שביארנו.

יח) [יט] כל מלאכות שהאישה עושה לבעלה, נידה עושה לבעלה -- חוץ מהרחצת פניו ידיו ורגליו, ומזיגת הכוס, והצעת המיטה בפניו: גזירה, שמא יבוא לידי עבירה. ומפני זה לא תאכל עימו, בקערה אחת; ולא ייגע בבשרה, מפני הרגל עבירה. וכן בשבעת ימי נקיים, לא תעשה לו שלוש מלאכות אלו. ומותר לאישה להתקשט בימי נידתה, כדי שלא תתגנה על בעלה.