הלכות כלאיים פרק ב

א) זרע שנתערב בו זרע אחר -- אם היה אחד מעשרים וארבעה, כגון סאה של חיטים שנתערבה בשלוש ועשרים סאה של שעורים -- הרי זה אסור לזרוע את המעורב, עד שימעט החיטין או יוסיף על השעורים; ואם זרע, לוקה. [ב] וכל שהוא כלאיים עם הזרע, מצטרף לאחד מעשרים וארבעה.

ב) כיצד, שלוש ועשרים סאה של חיטים, שנתערב בה שני קבין שעורים, ושני קבין עדשים, ושני קבין פולים -- הרי זה לא יזרע הכול, עד שימעט סאה של תערובת, ויבור מקצתה או יוסיף על החיטים: שהשעורים והעדשים והפול, כולן כלאיים עם החיטים.

ג) במה דברים אמורים, בשנתערבו מיני תבואה זה בזה, או מיני קטנייות זה בזה, או שנתערבה תבואה בקטנייות, או קטנייות בתבואה; אבל זירעוני גינה שנתערב אחד מהן בתבואה או בקטנייות, שיעורן אחד מעשרים וארבעה ממה שזורעין בבית סאה מאותו המין -- אם נתערב בסאה של תבואה או קטנית, לא יזרע עד שימעט או יוסיף על התבואה.

ד) כיצד, חרדל שנתערב בתבואה, והרי החרדל זורעין ממנו קב בכל בית סאה -- אם נתערב ממנו אחד מעשרים וארבעה מן הקב בסאה של תבואה או של קטנית, חייב למעט; וכן אם היה מין זה מזירעוני גינה זורעין ממנו סאתיים בכל בית סאה -- אם נתערב ממנו חצי קב בכל סאה של תבואה או של קטנית, ימעט. [ה] לפיכך תבואה שנתערב בה זרע פשתן -- אם היה שלושת רבעים בכל סאה, הרי זה ימעט; ואם לאו, אינו צריך למעט: לפי שבית סאה זורעין בו שלוש סאים זרע פשתן. ועל דרך זו, משערין בכל הזרעים האחרים.

ה) [ו] במה דברים אמורים, בשלא נתכוון לערב, ובשלא נתכוון לזרוע השני מינין שנתערבו; אבל אם נתכוון לערב זרע בזרע אחר, או לזרוע השני מינין שנתערבו -- אפילו הייתה חיטה אחת בתוך כרי של שעורים, אסורה לזורעה. וכן כל כיוצא בזה.

ו) [ז] הזורע שדהו מין מן המינין, וכשצמח ראה בו כלאיים -- אם היה המין האחר אחד מעשרים וארבעה בשדה, הרי זה ילקט עד שימעטנו, מפני מראית העין, שמא יאמרו כלאיים זרע בכוונה: בין שהיה המין האחר שצמח תבואה וקטנית בתבואה וקטנית, או זירעוני גינה בתבואה וקטנית ובזירעוני גינה. ואם היה הצומח פחות מכאן, אינו צריך למעטו.

ז) [ח] במה דברים אמורים, בזמן שיש מקום לחשד; אבל בזמן שהדברים מראין שאין זה מדעתו של בעל השדה, אלא מאליהן עלו -- אין מחייבין אותו למעט. [ט] כיצד, כגון תבואה שעלו בה ספיחי איסטיס, ותלתן שזרעה למאכל אדם שעלו בה מיני עשבים -- שזה מפסיד הוא. וכן כל כיוצא בזה. [י] ובמה ייוודע שהתלתן זרועה למאכל אדם -- בשהייתה זרועה ערוגות ערוגות, ועשה לה גבול סביב.

ח) וכן מקום הגרנות שעלו בו מינין הרבה, אין מחייבין אותו לעקור -- שהרי הדבר ידוע, שאינו רוצה שיצמח צמח במקום הגרנות; ואם הסיר מקצתן, אומרין לו, עקור הכול חוץ ממין אחד -- שהרי גילה דעתו שהוא רוצה בקיום השאר.

ט) [יא] אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה, וכיוצא בה. הטומן אגודת לפת וצנון וכיוצא בהן תחת האילן, אפילו תחת הגפן -- אם היו מקצת העלין מגולין, אינו חושש: שהרי אינו רוצה בהשרשתן. ואם אינן אגודה, או שלא היו העלין מגולין -- חושש משום כלאיים.

י) [יב] שדה שהייתה זרועה, וקצר הזרע, ונשארו העיקרין בארץ -- אף על פי שאינן מוציאין צמח אלא אחר כמה שנים, לא יהיה זורע באותה שדה מן אחר עד שיעקור העיקרין.

יא) [יג] הייתה שדהו זרועה חיטים, ונמלך לזורעה שעורים קודם שיצמחו החיטים -- ימתין לה עד שיפסדו החיטים ויתליעו בארץ, כמו שלושה ימים אם הייתה שדהו רווה; ואחר כך יהפוך אותן במחרשה, ויזרע המין האחר. ואינו צריך להפוך את כולה, עד שלא תישאר חיטה שלא נעקרה -- אלא חורש את השדה, כדרך שחורשין אותה קודם המטר כדי שתרווה.

יב) [יד] צמחו החיטים, ואחר כך נמלך לזורעה שעורים -- יהפוך ואחר כך יזרע; ואם הוריד בהמתו לתוכה, וקירסמה את הצומח -- הרי זה מותר לזרוע שם מין אחר.

יג) [טו] באחד באדר, משמעין על הכלאיים; וכל אדם יוצא לגינתו ולשדהו, ומנקין אותן מן הכלאיים. ובחמישה עשר בו, יוצאין שלוחי בית דין, ומסבבין לבדוק. [טז] בראשונה היו עוקרין ומשליכין, והיו בעלי בתים שמחין שמנקין להן שדותיהן. התקינו שיהו מפקירין את כל השדה שמצאו בה כלאיים -- והוא שימצאו בה מין אחר, אחד מעשרים וארבעה; אבל פחות מכן, לא ייגעו בה.

יד) [יז] וחוזרין שלוחי בית דין בחולו של מועד הפסח, לראות האפיל שיצא. וכלאיים שהנצו, אין ממתינים להן אלא יוצאין עליהן מיד; ומפקירין את כל השדה, אם יש בה אחד מעשרים וארבעה.